יום רביעי, 11 בספטמבר 2013

כוח הזמן

אוי.
חשבתי שבשלב הזה כבר יפחתו האגרסיות. שהוא יתעייף מזה. ייקח הפסקה. משהו.
הסדרי ראיה.
איזה כלי נפלא כדי להישאר בשליטה על החיים שלי.
בהתחלה הוא הודיע שהוא יוכל להוציא את הילדים מהמסגרות רק יום בשבוע.
בסדר.
בפגישה שלאחר מכן הודיע שגם ביום הלימודים שלי הוא לא יוכל להוציא אותם, ויבוא לראות אותם רק לשעתיים.
למזלי, לא בניתי עליו אפילו לרגע,
והתארגנתי מראש בדיוק לזה. בסדר.
אבל, הדגשתי. אני מבקשת שביום הלימודים לא יחזיר אותם לפני השעה שבע.
אני בלימודים עד שמונה, ורק בשבע יהיה מי שיוכל לקבל אותם חזרה בבית.
זה הדבר היחיד שאני מבקשת.

הבוקר התחיל בהודעה שהוא מתכוון להוציא את הילדים מהמסגרות בעצמו היום כי הוא חולה,
וש"יהיה איתם קצת בבית ואז יצא איתם"
הופ, לבדוק מהר מהר עם אמא שהיא יכולה להיות בבית כשהוא מגיע,
כי אין מצב שהוא נשאר לבד עם הדברים שלי, אני עם התמימות סיימתי.
אז הוא בא, יוצא בלי לומר מילה, ואפשר לשוב לחיים הרגילים עד שעה שבע, המפגש הבא.
רק שפתאום בשעה שש ועשרה אמא מקבלת טלפון.
"איפה את??" הוא מתרעם "למה את לא בבית??"
סיכמנו בשבע, היא מזכירה. "אני לא סיכמתי איתך שום דבר!"
לא איתי סיכמת, אבל זה מה שסוכם. "לא סוכם כלום"
"בואי נפסיק עם המשחקים" הוא אומר לה.
והנה, אמא שלי מוצאת את עצמה זונחת באמצע חבר שהגיע במיוחד ממרחק לפגוש אותה,
כדי להתייצב,
כי הוא יכול.


בערב אני עוד מקבלת הודעה,
אני רוצה שהגדולה תישן אצלי מחר.
לא.
טוב, חבל, היא מאוד רצתה. אבל את הסחיטות הרגשיות האלו אני כבר מכירה טוב מדי.
אני לא משנה מההסכם בלי גישור, אני עונה בקור רוח. אולי בכל זאת למדתי כבר משהו
אם תשני את דעתך תאמרי לי.

קשה מאוד להסביר,
את אותו הסיפור כמעט אפשר היה לספר בין זוג נורמלי לחלוטין שמתגרש.
אבל כאן זו השליטה.
האפשרות להמשיך לשלוט בחיים שלי. בזמן שלי. בזמן של אמא שלי.
לגרום לי לשנות תכניות,
למנוע ממני לקבוע דברים, כי הרי הוא תמיד יכול להפתיע.
להחזיק את הזמן שלנו קרוב קרוב אצלו בכיס,
כשהוא מנצל את העובדה שאני בחיים אבל בחיים לא אפגע בילדים שלי, בשום צורה.
אז מה אני יכולה לעשות מול זה? אני שואלת את עצמי.
לדבוק בהסכם. לא לזוז ממנו מילימטר.
כי גמישות זה באמת דבר חשוב ויפה,
אבל זה כשבמשא ומתן אין איום, אין פחד, אין ניצול.
עוד לא עברה פעם אחת של ביקור "סטנדרטי", כזה שהוא פשוט בא,
מתי שקבענו,
יוצא איתם.
חוזר. מתי שקבענו.
וזהו - כל כך פשוט. מינימום חיכוך.
אבל לא, כי הרי אז, הוא מאבד שליטה. ההסכם שולט. או אולי אפילו יותר גרוע - אולי בעיניו זו אפילו אני ששולטת בזמן שלו עם הילדים. אדם כמוהו לא יכול לישון בלילה עם מחשבה כזו. כל המאמצים שלו וכל האנרגיות שלו מושקעות עכשיו בלהחזיר לעצמו את תחושת השליטה,
אז הוא ישבש כל מה שהוא יכול, וינסה כל הזמן לשנות.
ועדיין קשה למצוא את הכוח להגיד לא. אני לא מוכנה.
הזמן שלי גם חשוב. גם אני צריכה שתהיה לי האפשרות לתכנן. לקבוע.
אתה לא שולט בזמן שלי יותר.
אתה לא שולט בי יותר.
אז אולי אולי בוא, נפסיק עם המשחקים.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה