יום שלישי, 3 בספטמבר 2013

ערב ראש השנה

"אני מצלם את כל מה שקורה פה כי אמא שלך איימה על אמא שלי שהיא תגיש תלונת שווא. זו עבירה פלילית את יודעת."
אתמול אמא שלי דיברה עם אמא שלו, על הבית - שההורים שלי שילמו עליו לאורך כל הדרך,
על זה שההורים שלו הבטיחו לנו עשרות פעמים במעמד הקניה שהם יודעים שההורים שלי משלמים ומה שזה אומר.
על זה שעכשיו הוא דורש חלק לפי החוק היבש - "חצי חצי".
היא אמרה "הוא לא יכול לצאת ערום מכל הכיוונים"
איזה ערום? תמורת 60 אלף שקל הוא חי 4 שנים בלי לשלם שכירות או משכנתא מעולם, מה שאפשר לו לסיים בנחת את התואר הראשון.
אמא שלי אמרה שאפשר לגשת לעורך דין כדי לשמור על הזכויות שלהם, אבל הרי רצינו לפתור את הדברים בגישור בשביל הילדים. אמא שלו נבהלה "לא צריך בלגן! לא צריך בתי משפט!"
"אנחנו גם לא רוצים בתי משפט ובלגן , בגלל זה לא הגשנו תלונה. בשביל שנצליח לסגור את הכל יפה בשביל הילדים."
הם דיברו עוד קצת על הסכומים וסיימו את השיחה בברכת שנה טובה.

אז הוא נכנס, וצילם. "אוי," הוא אומר לגדולה - למה את לובשת את הבגד הזה בכלל? יש עליו כתמים!"
יוצא למרפסת, חוזר. "אני צריך להתריע על הליקויים שמצאתי בבית. יש קקי של יונים במרפסת על כל הרצפה וביצים של יונים במחסן." "הילדים לא יוצאים למרפסת לפני שאני מנקה" אני מנסה לענות בקול יבש. "אני חייב להתריע. אני את שלי עשיתי."
הקטן בוכה אבא. מאז שהוא יצא מהבית הוא לא טרח לקחת אותו מעולם. ולא ראה אותו יותר מחצי שעה. "אוי אתה רוצה את אבא. חבל, חבל שאני לא יכול לקחת אותך לישון אצלי"
"יש אפשרות שאני אקח אותה אלי ואתם תאספו אותה משם כשאתם נוסעים צפונה?" הוא שואל על הגדולה
אני מחפשת מה לענות.
"אפשר לשאול את אבא שלי, אני לא יכולה לענות בשבילו אם הוא יכול לעבור בדרך במקומות אחרים"
"אז את אומרת שמי שמחליט בשבילך מה יהיה עם הילדים זה אבא שלך, ואת לא יכולה להחליט מה יהיה איתם?"
אני מתעשתת. "קבענו מראש שאתה מחזיר אותה ב-12 אז בוא נשאיר את זה ככה."

"אמא איך אבא מדבר?" אני שותקת. "אבא מדבר יפה מאוד" הוא עונה בקול רם. "שאלתי את אמא," היא אומרת. אני כבר מבולבלת לגמרי. "אני לא יכולה לענות על זה כרגע" אני ממלמלת. הראש שלי נכנס למצב של קיפאון. כל מילה, בכל כיוון שאני אגיד, יכולה לשמש נגדי אחר כך בכל רגע נתון. "אבא מדבר יפה מאוד" הוא חוזר. "תגידי לה את זה". "אבא מדבר יפה" אני כמעט לוחשת. "ושאמא לא תגיד לך אחר כך דברים אחרים. אם היא תגיד לך דברים אחרים זה לא יפה." "אמא הוא אמר לך שלא תגידי דברים אחרים". שמעתי.
"אבא אני לא רוצה ללכת לבית שלך" היא אומרת לו. ואני מרגישה איך שוב האחריות נופלת עליה. ואני כל כך רוצה להוריד את המשא הזה ממנה. ולא יודעת איך.

אני מנסה לנשום, לנשום עמוק, להחזיק מעמד, עוד מעט הוא יוצא, עוד מעט. רק עוד קצת. אני פוחדת ממה שהוא יעשה אחר כך עם הסיפור שהוא בונה, לאט לאט, בצורה מתוחכמת. מנצל חצאי עובדות כדי להוסיף אמינות. ממש מלאכת מחשבת. ואני לא יודעת להתמודד מולה. אני פשוט לא יודעת. מה לענות בתוך הסיטואציה. איך לשמור על עצמי ועל הילדים שלי מצד אחד אבל לא להיגרר למקומות שהוא מנסה לגרור אליהם מצד שני.

כשהוא יוצא אני מסמסת לאמא שלי "הוא אומר שאיימת על אמא שלו שתגישי תלונה"
היא מתקשרת אליה. "איזה איום??" אמא שלו עונה לה "מה פתאום איום! אף אחד לא איים. אני אדבר איתו."
טוב לדעת שלפחות אמא שלו נשארת, עד כמה שאפשר מול השקרים האינסופיים שלו, הגונה.

שנה טובה שתהיה לנו.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה