חזרתי הביתה במוצ"ש כדי לגלות שהוא חיטט לי במייל.
מצא אותו פתוח כנראה, במחשב שהבטיח שיהיה רק שלי ואין לו עליו כלום אז אני יכולה לפרמט,
ואני בתמימותי (איך? איך??) לא שמתי לו סיסמא.
הוא ישב וחיפש וקרא כל מייל שנוגע אליו, כל ייעוץ שביקשתי, כל חבר/ה ששיתפתי.
ככה. מצליח לחדור לטיפת פרטיות שעוד נשארה לי.
זה הופיע בהיסטוריה של המחשב. נכנסתי מייל מייל, רואה בכאב את השיחות האישיות שנחשפו בפניו.
הוא צץ. חיטטת לי במיילים. לא עשיתי שום דבר, הוא מכחיש, שוב, לא נותן לשום עובדה לעמוד בדרכו.
ואז הוא רצה לפרמט את הכונן. שבשבוע האחרון כבר התחלתי לעבוד עליו. מה שימחק גם את ההיסטוריה של הגלישה,
ההוכחה לעבירה הפלילית שביצע.
הוא לקח אותו, ניסיתי למנוע ממנו לפרמט. ואז הוא החזיר אותו, "אני לא רוצה איתך שום אינטרקציה". יופי, לקחתי את המחשב והלכתי לחדר. שוב הוא חזר, תני לי להוריד ממנו את הדברים שלי. אין בעיה, רק תעשה את זה מולי כי אני לא רוצה שתמחק את ההיסטוריה. כמה שניות או כמה דקות והנה הוא תופס את המחשב בכוח וחוטף לי אותו מהידים. המסך נשבר. "רואה מה עשית?" הוא אומר לי. "חבל!".
ואז הוא מתחיל לארוז את הדברים שלו, כולל המחשב שרק ביום שישי הבטיח שלא משנה מה הוא לא יקח לי שוב,
אני שמחה שהוא יוצא.
כל כך הרבה מאמצים השקעתי בלשמור על אוירה טובה, כדי שנוכל לסיים את זה מהר ועם כמה שפחות נזק לילדים.
הגדולה קמה מהמיטה.
הערת אותה בצעקות שלך הוא מאשים אותי, חבל יכולתי לצאת בשקט. לא, היא עונה לו, אני קמתי לפיפי.
הוא אומר לה שהוא צריך ללכת כי אמא לא אוהבת אותו ולא רוצה שהוא יהיה שם. היא בוכה.
אני מחכה בסבלנות לסוף ההצגה שלו.
ביום שישי עשיתי טעות. זו נקודת התורפה שלי.
אחותו.
אני כל כך אוהבת אותה ותמיד הרגשתי כל כך מחוברת אליה.
שיתפתי אותה, בשקט בשקט, במה שקורה, לפני שהכל התפוצץ.
אבל אז הוא החליט להציג אותי כבוגדת, ולהכחיש שהוא אי פעם תקף אותי.
היא הפסיקה לדבר איתי אחרי זה.
וזה הכאיב לי כל כך.
אני יודעת שהיא אחותו, ולא מצפה שלא תהיה לצידו, אבל את ידעת. אני סיפרתי לך לפני שהכל התפוצץ.
לפני התביעה, לפני שהייתי "בוגדת", לפני.
ביום שישי שלחתי לה הודעה שתודה שהיא מדברת איתו, שזה עוזר לשמור על הכל יותר רגוע. שחשוב לי שהיא תדע. שאני אוהבת.
היא לא ענתה.
תחושה קשה של בעיטה בבטן. מנסה להבין למה זה כל כך חשוב לי, ולאט לאט זה מתבהר.
אני מתאבלת, על האובדן שלה.
הכחשה.
ועכשיו הכעס. הכעס על הטלפון שקיבלתי במוצ"ש,
שאני חייבת להפסיק לערב משפחה, שהרבה זוגות לא מסתדרים, אז מתגרשים, וזה בסדר. וצריך לעשות את זה יפה.
"הרבה זוגות לא מסתדרים"
עוד בעיטה לבטן.
להפסיק לערב?
זה מה שנתן לי את הכח לצאת מכאן. להפסיק להסתיר, להפסיק לפחד, לא להסתתר יותר. זו לא אשמתי.
זו לא אשמתי.
זו לא אשמתי.
הילדה שלי לא צריכה לשקר. אני לא צריכה לשקר.
תספר למי שאתה רוצה שאני בוגדת, כבר אמרתי לך, אני מוכנה ללכת לפוליגרף, אתה מוכן?
נשאל. כמה אמיתיות הטענות שלך. ונשאל. אם אף פעם לא היו לי סימנים כחולים.
אני מבינה אותה, אבל כועסת. וכואבת.
בגלל תגובות כאלו נשים כמוני מתקשות לספר. בגלל תגובות כאלו הן ממשיכות להישאר בשקט, לחפות עליו,
ללמד גם את הילדים לשקר.
אמרתי לך פעם, ותחשבי - אם זה נכון מה שאני אומרת? תחשבי מה זה עושה לי, שאת אומרת לי שאת "לא נוקטת עמדה".
אני מנסה להבין אותך. אבל זה כואב כל כך.
הלוואי שלא היית כל כך חשובה לי, ואז תחשבי מה שתרצי.
אני אכבד את הבקשה שלך, ולא אפנה אליך יותר.
הלוואי שזה יפסיק לגרום לי לבכות.
אבל זו התחושה הכי קשה שיש. שלא מאמינים לך. שלא מאמינים לך.
אנחנו לא "זוג שלא הסתדר". אני אישה מוכה.
והמדיניות הישראלית המפגרת הזאת של "לא לנקוט עמדה", מישהו חייב לעשות איתה משהו.
תנקטו עמדה. גם אם אלה שכנים שלכם.
בואו אליה. תגידו לה את בסדר. תגידו לה זו לא אשמתך.
תגידו לה זה לא לגיטימי.
תגידו לה לכי לקבל עזרה.
תגידו לה אנחנו מאמינים לך.
אנחנו מאמינים לך.
הלוואי שלא היית כל כך חשובה לי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה