יום רביעי, 21 באוגוסט 2013

החלום על הים

אני בעיקר מופתעת מהנחת.
יומיים וחצי בהם לא היית כאן ולא שמעתי ממך מילאו אותי באנרגיות.
היה לי כח.
לשמוח עם הילדים.
לנקות ולסדר.
לבשל בריא.
לעבוד.
ולא נגמר לי הכח. לא הרגשתי מותשת.
גם בפעם הקודמת שהלכת התמלאתי אנרגיה,
אבל אז גם כעסתי, והייתי עסוקה בלעשות את כל מה שצריך כדי להדוף את המתקפה חסרת ההיגיון שלך.
וכעס זו אנרגיה.
אבל הפעם, הפעם אני לא כועסת. הפעם הבית לא מלא חברים.
אני והילדים. והשקט.
ואני הולכת ומבינה כמה היה לי קשה.
ואני הולכת ומבינה כמה לא הצלחתי לשמוח באמת גם ברגעים הטובים יותר.
כמה חשבתי ודאגתי ונשמתי וחייתי כל הזמן רק את הזוגיות שלנו,
את הניסיון להבין אותה, להציל אותה, לשנות, לשפר, לחשוב יצירתי.
וכמה כח זה גזל ממני.
וכמה היה לי כיף לשקוע בעבודה, מוקפת אנשים טובים ואוהבים,
שמעריכים אותי. באמת.
ולא לחשוב עליך, פשוט לא לחשוב עליך.
ואף פעם לא הבנתי למה אני לא מצליחה להביא את האנרגיות האלה הביתה.
את השמחה שלי.
הנה :) הם כאן עכשיו. היו לי יומיים וחצי באמת טובים.
הבית התרוקן מהנוכחות שלך ופתאום היה לי מקום, מקום אמיתי. לנשום עמוק.
לעשות הכל לאט, בנחת, עם הרבה חשיבה, עם הרבה סבלנות.

ואז הגעת בצהרים ובבת אחת התכווצה לי הבטן,
ונהיה לי מחניק כל כך.
וכל המרחב שלי הלך והצטמצם כשהתהלכת בין החללים בבית לאסוף עוד כמה דברים שלך.
פתחת את הדלת בלי לדפוק, מזכיר לכולם שזה הרי בכלל הבית שלך.

סיפרתי השבוע לחברה את החלום שחלמתי, זה שניער אותי, שאחריו לא הייתה דרך חזרה.
הייתי בחוף, והיה שם ילד, בן שלי, אבל הוא היה גדול - בן שמונה או תשע.
ופתאום ראיתי סימן כחול על היד שלו,
שאלתי "ממתי זה?"
והוא ברח, ורדפתי אחריו עד שהגעתי אליו וירדתי אליו ואמרתי לו,
אם זה מפעם אז אני מטפלת בזה, זה לא יקרה יותר. אתה שומע? זה לא יקרה יותר. אני מבטיחה.
התעוררתי.

כשעזבת שוב, נשימה עמוקה.
כמה שקט לי עכשיו. כמה טוב.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה