יום שלישי, 6 באוגוסט 2013

מחכה לעצב

נשימה עמוקה.

הגעתי הביתה מהעבודה. הוא החזיר את הגדולה שלי בצהרים, וכל כך חיכיתי לראות אותה כבר. אתמול היא לא ישנה בבית, והיא רק בת שלוש. לזה עוד אצטרך להתרגל.
התיישבתי לשחק איתם, והדלת נפתחה. שוב הוא צץ. ואני רק רציתי להיות איתם קצת לבד.
ניסיתי להיות איתם כרגיל, אבל כל פעם שפתחתי את הפה ופניתי אליהם הוא מיד הציע משחק מלהיב אחר. כיף להם. אני לא מתערבת. אבל מרגישה איך אני הולכת ונדחקת לפינה, הולכת ושותקת.

ואז הגיעה חברה שלי, חברה שהוא החליט מסיבה לא ברורה שאשמה בזה שהכל מתפרק. כן, זו היא שהסיטה אותי נגדו. לא המכות שלו.
הוא דרש שהיא תצא מהבית. לא הסכמתי.
הוא פתח את הפה שלו וזרם בלתי פוסק של גועל נפש יצא החוצה. הוא לא צעק. הוא לא קילל.
הוא נגע בנקודות הרגישות שלה, אלה שהוא הכיר בגלל שפעם היא נתנה בו אמון.
היא חזקה, החברה שלי. ישבה שם ושתקה. שמעה דברים מזעזעים. שוב מול הגדולה. ושתקה.
"היא רעה" הוא אמר לילדה שלי. "היא צריכה ללכת מפה".

ואז הוא החליט להזמין משטרה. כנראה מן ניסיון פתטי לנקום בי על יום ראשון האחרון.
רק שכשהמשטרה הגיעה הם הציעו לי שוב להגיש תלונה.
ואני עדיין מפחדת לדפוק לו את החיים. ועדיין מפחדת לפגוע בהורים שלו, שהוא כל כך יקר להם.
ולא רציתי.
השוטרים היו יצירתיים במיוחד, הם הציעו שיעשו אתו שיחה ויסבירו לו שאני יכולה להגיש תלונה עכשיו,
ושכדאי לו להגיד להתראות לילדים וללכת הביתה. הוא הבין.
לפני שיצאו הם הדגישו כמה חשוב שכל הדברים האלה לא יקרו מול הילדים,
הם יקרים לכם, הם אמרו. אז בשבילם. לא משנה מה יש ביניכם.
אבל לא חלפו שתי שניות מאז שהם יצאו, והנה כבר הוא אומר לילדה,
שהוא צריך ללכת, כי החברה לא מסכימה ללכת. ובגללה אבא צריך לא לישון בבית.
היא בכתה.

היא ביקשה ללכת אתו שוב. זה קורע את הלב.
הוא יכול לעשות מה שבא לו אבל בגלל שהוא זה שהולך מפה - אותו היא תחפש.
אני אמשיך לדאוג לה, להתייעץ לגביה, לחשוב רק עליה כשאני לא מחזירה מלחמה.
והיא תחפש אותו.
זה מכאיב. הוא יודע שזה מכאיב.
הוא אומר לה שהיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה.
אני אומרת שאני לא מרשה. אתמול ישנת מחוץ לבית והיום זה זמן להיות בבית.
אני צריכה זמן להיות איתה בשפיות, להיות איתה כמו אמא שלה, ולא להיות רק זו שנאלצת להגיב לכל ההתפרצויות שלו כל הזמן.

אם היה אכפת לך ממנה היית אומר חשוב לי שתהיי עם אמא. אני אומרת את זה, לא משנה כמה אני שונאת אותך עכשיו. אני אומרת את זה בשבילה.

שאלו אותי היום אם אני כבר מרגישה את העצב.
אני לא יכולה להיות עצובה. לא כשכל יום אני רואה מחדש את המפלצת, שאני מצליחה להשתחרר ממנה עכשיו. הוא לא מתרכך. המבט הילדי המחוייך בעיניים, זה שהשאיר אותי לידו כל כך הרבה זמן, נעלם.
אני כבר מוכנה להתמודד עם העצב שיבוא כשהוא יחזור, המבט הזה,
כי אולי אז הילדים שלי יזכו סוף סוף באבא שקול, שבאמת רואה אותם. שבאמת חושב עליהם.
שלא נמצא במלחמת הישרדות שבה הכל מותר. 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה