אל תכאיב לה

זו התעללות, מה שהוא עושה לה.

אמא שלי סיפרה לי עכשיו יותר פרטים על המפגש שלו עם הילדים אתמול.

ממש פחדתי מזה שאני לא נמצאת כדי להגן עליה, וכנראה שבצדק.

קיוויתי, שאם אני לא שם אולי יהיה פחות חיכוך, ואז זה יוכל פשוט לעבור.

אבל לא.

כשהוא הגיע בשש ואמא שלי לא הייתה,

הוא התקשר אליה מול הילדה. אנחנו פה ואת לא כאן הוא אמר לה.

כשאמא שלי הגיעה בריצה המתוקה שלי שאלה מיד,

סבתא למה לא היית כאן לחכות לי? 

אני מתמלאת בכעס כשאני שומעת את זה.

איך הוא מנסה לשבור את אמונה בכל מי שיקר לה.

בחיי שאני לא אתפלא אם הוא הגיע מוקדם במיוחד כדי שהיא לא תהיה כאן, כדי שהוא יוכל לטפטף את הארס

"אני לא יודע למה סבתא לא פה, היא הייתה אמורה לחכות לך."

והיא מיד תדאג, למה סבתא לא הגיעה אלי? היא תשאל אותו.

אני לא יודע מתוקה. אני לא יודע למה סבתא לא הגיעה מתי שקבענו.

יודע בדיוק שמשפטים כאלו חודרים לה חזק חזק ללב ולא מרפים.

ואז הוא נכנס, לקח דברים כשאני לא בבית,

אז למקרה שיש לך ספק - לא, זה לא נקרא בהסכמה אם אני לא רואה מה אתה לוקח.

ואז, חמש דקות לפני שהתכוון לצאת,

התיישב עם הילדה והתחיל להלהיב אותה. שיחק איתה במשחקים שהיא אוהבת וזוכרת,

וככה, בדיוק כשהיא נכנסה למשחק והתחילה להתרגש ולשמוח,

הוא קם פתאום.

טוב, אני חייב ללכת עכשיו.

אבל אבא תשחק איתי עוד!

אני יודע מתוקה אני יודע שאת רוצה את אבא גם אני רוצה לשחק איתך אבל אני לא יכול להישאר פה. 

נחשו מה התגובה של ילדה בת שלוש למצב כזה?

לא מפתיע נכון, היא התחילה לבכות.

אוי אוי, הוא הניד בראשו בדאגה. ממש נוטף חמלה.

"אנחנו חייבים לדבר על זה בגישור" הוא זרק לאמא שלי. "זה לא מספיק לה, הזמנים האלו. היא צריכה אותי."

מכוער. כמה כעס אני מתמלאת כל פעם שאני מגלה כמה שאין לו בעיה לפגוע בה.

כמו אז, כשהוא לקח אותה איתו כדי לשאול שוטר מה אם אני מגישה נגדו תלונה "אחרי שאני שורטת את עצמי".

כמו אז, שהוא אמר לסבתא שהיא כל כך אוהבת מול הפרצוף שלה שהיא תלך לגיהינום.

כמו אז, שהוא אמר ליפה שלי שהחברה שלי הרסה לנו את הבית, ושבגללה אבא לא יכול להיות איתה.

מתוך שלוש פעמים בשבוע שנקבעו בהסדרי הראיה, לא היה שבוע אחד שבו הוא טרח להגיע ליותר מפגישה אחת.

את ה"זמן שלו" הוא אף פעם לא טרח לנצל עד הסוף,

בדיוק כמו אתמול - שבו הוא יכול היה להמשיך לבלות ולשחק איתה עוד שעה שלמה,

אבל בחר להחזיר אותה ולהתחיל להתעסק בכל מה שהוא יכול להוציא מהבית כשאני לא כאן.

והיא כבר הייתה שקועה בעניינים אחרים, שיחקה ודיברה עם סבתא שלה,

והוא יכול היה פשוט לומר שלום.

אבל לא, זה היה עושה לה את זה קל מדי.

הוא חייב היה להתחיל איתה במשחק בדיוק לפני שהוא יוצא,

הוא היה חייב לתת לה תחושה של משהו שנקטע באמצע,

הוא היה חייב לגרום לה לבכות.

פשוט מכוער.

אחרי כל מפגש איתו, היא חוזרת לי מעורערת לגמרי. כל כך הרבה איסוף והכלה אני צריכה להשקיע כדי להחזיר אותה לאיזושהי יציבות. לשמחת חיים שיש לה כשהוא לא כאן.

כל הכעס שלא התעורר בי כשהוא היה מתעלל בי רגשית,

כשהוא היה מתמרן בעדינות את המציאות כדי להביא אותי לסטרס ומצוקה,

כשהוא היה מעניק שפע של חום ואהבה בדיוק עד שתתחילי לסמוך עליו שוב, להיקשר, רק כדי מיד לקחת אותם. להשאיר אותך בוכה.

בדיוק מה שהוא עושה לה עכשיו.

וזה כואב יותר מהמכות. הרבה יותר.

תניח לה.

היא הילדה שלך.

אל תכאיב לה.