יום שלישי, 3 בדצמבר 2013

גרושה

בתכנית שלי הכותרת של הפוסט הזה הייתה אמורה להיות "פוסט חגיגי ואחרון".
אני גרושה.
אני שמחה עם זה.

בהתחלה הופתעתי מזה שלא רצתי לכתוב את הפוסט האחרון מיד אחרי הגירושים.
אחרי קצת מחשבה, אני דווקא אוהבת את זה.
אני כבר מרשה לעצמי לקחת את הזמן, לא ממהרת להכריז שסגרתי.
כי אני יודעת שאני כבר בחוץ, שלשם אני לא חוזרת.
אז כבר אין לאן לרוץ, מותר להאט את הקצב. מותר אפילו להרהר בדברים שכן חסרים לי.
ובקושי, בקושי של להיות לבד, של להיות גרושה, של להיות אמא לילדים שאבא שלהם לא בבית.
ועם כל זה,
מסתכלת אחורה על התהליך שעברתי, ואני מרוצה.
זה לא היה ארוך. אני מרשה לעצמי לומר שזה בגלל שנשארתי ממוקדת, בגלל שהשלמתי עם הבחירה שלי, וגם בגלל שידעתי לקבל את רגעי החולשה שבדרך כרגעים. שיעברו.
אני יודעת לזהות הרבה נקודות בדרך, שיכולתי להתגלגל מהם אחרת, אם למקום של לנסות שוב, ואם לשקוע בדיכאון, במחשבות הרסניות, בחוסר תקווה.

ביקרה אצלי היום אישה אמיצה.
שיצאה למסע שלה.
אני נזכרת בעצמי לפני כמה חודשים.
אפשר.
אפשר לחיות אחרת.


יום ראשון, 17 בנובמבר 2013

רגע לפני...

היינו היום ברבנות. נקבע לנו מועד לגט.
ביום שישי הוא שלח לי מייל מפוייס, שהוא לא מתכוון לעשות לי בעיות,
שיאמר מה שצריך כדי שילך חלק.
קראתי בין השורות שהוא התרכך שוב.
החתימה על ההסכם פרקה את שאריות הזעם שלו, על שהעזתי לומר די. על שנטשתי אותו גם.
ידעתי שביום ראשון אפגוש שוב את הבעל האהוב שנאלצתי להיפרד ממנו כדי להתרחק גם מהגבר האלים.
כאב לי.
הוא נראה רזה וחיוור, תנועות ידיים איטיות ורפות מגלות לי שהוא סובל.
אחרי שההסכם אושר אנחנו יושבים לחכות לעותק החתום של בית הדין,
הוא מתחיל לדבר איתי.
מספר לי על העבודה, על המשכורת, על התפקידים החדשים שלו.
אני שומעת שהוא בודד. אני יודעת שרק אותי הוא היה משתף באמת במחשבות, במה שקרה לו, ובטח במה שהרגיש.
אני רואה שזה חסר לו.
הוא אומר משהו וצוחק את הצחוק הנבוך שלו, זה שהוא צוחק תמיד כשהוא מנסה להשלים איתי, זה שחושף בבת אחת את הילד הקטן שבו שזועק לעזרה, שמתחנן שיאהבו אותו.
אני מרגישה שאני רוצה לזרוק לו איזו מילה, לגרום לו להרגיש טוב יותר. אני יודעת בדיוק מה לומר. יודעת בדיוק איך להצחיק אותו. איך לפרגן לו לאגו. איך לחבק אותו במבט. אני יודעת בדיוק מה הוא צריך.
ויודעת שאסור לי. שאני לא יכולה להתפתות שוב לפתוח את הפתח הזה.
אני יודעת שכדי להמשיך הלאה בחיים אני לא יכולה להמשיך לתת לו לתפוס מקום במחשבות שלי,
כי הוא שואב.
ויודעת שלא חסרות נשים כמוני שהתגרשו אבל נשארו בעצם נשואות לאלימות, כי הן השאירו פתח לבעל האוהב שלא רצו לגמרי לוותר עליו, ודרך הפתח הזה חמק פנימה גם הגבר האלים.
אני מרשה לעצמי להתפלל בשבילך תפילה אחרונה,שלא תישאר ככה. שתלך לטפל בזה באמת. שלא תוותר לעצמך. שתפתח את כל הפצעים ותנקה אותם. שתשתחרר מהצל של הבית. שתזכה להיות חופשי באמת כמו שתמיד רצית. שתוכל לחיות חיים של אהבה אמיתית, עם מישהי אחרת, שלא פגעת בה ככה.
נפרדתי כבר מהגבר המכה.
אני נפרדת עכשיו גם מהאיש שאהבתי.
אין ברירה אחרת.
שניהם אתה.


יום שני, 11 בנובמבר 2013

יום שני, 14 באוקטובר 2013

רוח סתיו

אני בטוב.
אפשר לדעת לפי פרקי ההפסקה ההולכים ומתארכים בין פוסט לפוסט.
הדחף לכתוב, העיבוד האינטנסיבי, הולך ופוחת, מפנה מקום לחיים חדשים שמתחילים. טוב לי.
חודשיים וחצי מתחילת המסע, אני פוגשת את עצמי.
מגלה כוחות, עניין מחודש, תשוקה לחיים, שכבו בי כבר מזמן ומתעוררים עכשיו, מפתיעים אותי.
לא הבנתי כמה דעכתי. לא ידעתי כמה אדישות פיתחתי, איך הכל נחווה בעוצמה נמוכה.
אני בטוב.
אחרי שנה שלא ראיתי בה מוצא. שהמערבולת הלכה והסתבכה, מושכת אותי פנימה, נמוך יותר, כואב יותר,
מבלבל יותר. אני בחוץ.
החיוך שלו כבר לא נוגע. אני לא חוששת לחייך חזרה. כבר מרגישה בטוחה שלא אתבלבל שוב, שלא אטעה ואחשוב שיש אולי מה או למה או איך.
אני משקיפה על החורבות שעוד צריך לשקם. יש עבודה.
חלקות שלמות שנדרסו, פחד שחלחל, חוסר אונים שפעפע.
אני לוחשת לאדמה שאאסוף אותה לאט, אסביר לה מה אני עושה בכל צעד. אפנה עשבים שוטים, אהפוך בה בעדינות, אלמד אותה מחדש. זה ייקח זמן, אבל אני כבר יודעת שאני בדרך לשם. אני כבר מרגישה את האויר רענן. אני כבר נושמת עמוק.


יום שלישי, 1 באוקטובר 2013

מקום לכעוס

זה הזמן לשחרר את הכעס.
להיפרד ממנו לשלום.
לומר לו תודה, שליווה אותי עד לכאן, ששמר עלי.
זה לא הכעס המקומי, על מה שהוא עשה אתמול או יעשה מחר,
זה הכעס על זה שהוא לא בחר להיות אחרת.
על זה שלא הייתי מספיק חשובה לו, כדי שהוא יצליח לגייס מעצמו את הכוחות האלו,
להתמודד עם מי שהוא. עם הצד האפל שבו.
זה כעס ילדותי. על זה שבחיים החיה לא הופכת לנסיך.
על זה שהאהבה האינסופית שלי לא הספיקה כדי לשבור את החומות גם אחרי שנשר העלה האחרון מהורד.
זה כעס על עצמי,
שהאמנתי באגדות. קצת יותר מדי זמן האמנתי באגדות.
על זה שהבאתי שני ילדים כי באמת האמנתי, באמת האמנתי שאם אני ארצה את זה או אותך מספיק זה יצליח.
והכעס הזה מתפשט. הוא ממלא את החדר שלי. הוא ממלא את הבית כולו.
ואני כועסת על זה שאני אף פעם לא יודעת לוותר.
אני נותנת לכעס למלא אותי.
עוד מפחיד קצת לשחרר אותו. איך אני ארגיש אחריו?
מרוקנת?
חשופה?
לא נתתי לו מספיק מקום, אני מרגישה.
כל כך הרבה שנים הייתי צריכה לכעוס בדיוק בדיוק במידה,
שלא יצא לי משליטה מה שקורה פה.
אבל עכשיו מותר. מותר לי לכעוס. שום דבר לא יקרה.
בשעה הזו של הלילה אני יכולה לכעוס כמה שאני רוצה, אף אחד לא ירגיש. אף אחד לא יפגע.
אף אחד לא יחזיר אש. זה לא מסוכן לכעוס יותר.
אז אני כועסת. אני כועסת עכשיו בשביל שנה שלמה.
אולי אפילו בשביל שלוש.
כי פגעת בי כל כך.
פעם אחרי פעם. ולא נטשתי אותך. לא נטשתי. האמנתי בך.
מי האמין בך כמוני?
מי הכיר אותך באמת כמו שאתה והאמין בך?
מי האמין בך בלי שנאלצת לשקר לו, להעמיד פנים, לשחק את התפקיד, להסתיר את הצדדים הפגועים, המרוסקים, הפוגעים?
ובסוף כל זה אתה קורא לי בוגדת.
לי! בוגדת!
וגורם לכל המשפחה שלך שחיה ונושמת נאמנות בלי תנאי להאמין שבגדתי.
נטשתי.
והם לא יודעים. הם לא יודעים כמה החזקתי. כמה ניסיתי. כמה התפללתי. כמה בכיתי.
אבל אתה יודע.
אתה יודע.
ואתה איבדת אותי. ושוב, כדי לא להרגיש את הכאב, אתה פוגע ופוגע.
אז אני כועסת. כי אני מסרבת להסיר ממך אחריות.
אני מסרבת לומר שאתה לא יכול אחרת. שהיית רוצה.
נוח לך ככה. אתה מעדיף את זה ככה.
כי הדימוי, הדימוי שלך בעיני המשפחה שלך, בעיני עצמך - זה יותר חשוב מהכל.
יותר מהילדים שלך.
ובטח שיותר ממני.
אני כועסת כי לא בחרת בי למרות שבחרתי בך פעם אחרי פעם.
אני כועסת עלי כי שוב ושוב לא הבנתי שאתה כנראה לא תבחר בי לעולם.
אני כועסת כי שוב, ברגע שהעזתי לכעוס - כעסת פי ארבע.
ברגע שאמרתי אני לא יכולה להמשיך לבחור בזה לבד -
רתחת.
אבל זו הבחירה שלך. תסתכל! זו הבחירה שלך.
אתה לא מוכן להסתכל לעצמך בעיניים.
בעיניים המפחידות, הקרות.
אני כועסת כי שוב אתה הופך הכל לאחריות שלי.
אני כועסת כי אתה רוצה שאני ארגיש אשמה. זה כל כך הרבה יותר נוח לך.
אתה איש מלחמה, אבל על מה אתה נלחם? למה אף פעם לא בחרת להפנות את כל הכוחות האלו, את כל האסטרטגיות האלו, נגד אויב משותף ?! נגד הצל הזה?! נגד ההתעללות האינסופית שלך?!
למה נגדי???

אבל טוב לי לכעוס עכשיו.
כי אני מרגישה את זה, זה השיר האחרון שלו.
אחריו עוד יהיו כעסים, על מה שעשית אתמול ומה שתעשה מחר -
אבל לא זה. לא הכעס המר עם טעם של אכזבה.
אז אני אהיה קצת מרוקנת. קצת חשופה.
קצת פנויה ממך.

יום ראשון, 29 בספטמבר 2013

המענה הסיני

מתוך הספר "למה הוא עושה את זה" של לנדי בנקפורט (הוצאת פועלים), שמטפל כבר יותר מ-15 שנה בגברים מתעללים.

סגנונו של המענה סיני מוכיח שכעס אינו גורם להתעללות. הוא מסוגל לתקוף תקיפה נפשית בלי להרים אפילו את קולו על בת הזוג. הוא נוטה לשמור על שלווה בויכוחים, ומשתמש בשיוויון הנפש שלו כדי לדחוף אותה מעבר לקצה. לעתים קרובות הוא מחייך בעליונות או בבוז, פני מביעות שאננות וביטחון. הוא משתמש בטקטיקות מגוונות של שיח אגרסיבי מתון, כגון סרקזם, לעג - כולל לצחוק עליה בגלוי - חיקוי קולה והערות מרושעות. הוא נוטה לסלף את דבריה עד שהם מאבדים מכוונתם המקורית. כמו בעינוי סיני, הוא מתעלל בבת זוגו על ידי זרם איטי אך קבוע של תקיפות רגשיות בעוצמה נמוכה, ולפעמים גם דחיפות מקריות או פעולות אלימות "שוליות" אחרות שאינן גורמות בדרך כלל לפציעות גופניות, אך עלולות להותיר נזק נפשי רב. הוא חסר רחמים בלעגו השקט ובאכזריות שלו.
השיטות החמקמקות האלו עלולות להרתיח לגרום לאישה להרגיש טיפשה ונחותה, או שילוב של השניים. בעת ויכוח היא עשויה לצרוח בייאוש, לעזוב את החדר בבכי או לשקוע בשתיקה. המענה הסיני יאמר אז: "את רואה, את המתעללת, לא אני. את זו שצורחת ומסרבת לדבר על הדברים בהיגיון. אני אפילו לא הרמתי את קולי. זה בלתי אפשרי לשוחח איתך".
לחיים עם גבר מתעלל מסוג "המענה הסיני" עלולות להיות תוצאות נפשיות קשות. לעיתים קשה לזהות את השיטות שלו, וכך הן מחלחלות לעומק. יש נשים שקשה להן שלא להאשים את עצמן על תגובותיהן למעשים של בן זוגן אם אינן יודעות איך להגדיר את המעשים האלו. כשמישהו סוטר לך, את יודעת שקיבלת סטירה. אולם כשאישה חשה מותקפת רגשית אחרי ויכוח עם "מענה סיני" ואין לה מושג מדוע, היא עשויה להפנות את התסכול פנימה. איך אפשר לבקש עזרה מחברה, לדוגמא, כשאינך מסוגלת לתאר את המתרחש?
"המענה הסיני" בדרך כלל מאמין באמת ובתמים שהתנהגותו אינה חריגה כלל. כשהאישה מעלה את נושא ההתעללות, מה שקורה בדרך כלל במוקדם או במאוחר, הוא מביט בה כאילו איבדה את שפיותה ואומר: "על מה לעזאזל את מדברת? אף פעם לא עשיתי לך כלום".
"המענה הסיני" מכוון נקמה כמו גברים מתעללים אחרים, אך יתכן שהוא מסתיר זאת טוב יותר. אם הוא מתעלל גופנית, האלימות שלו עשויה להתבטא בסטירות קרות "לטובתך" או "כדי שתתעוררי", ולאו דווקא בהתפרצויות זעם. המהלכים שלו נראים מחושבים מאוד, ורק לעיתים רחוקות הוא יעשה מהלך שגוי שעלול להטות אנשים נגדו או לסבך אותו עם החוק.
גבר מתעלל מסוג כזה בדרך כלל אינו מחזיק מעמד זמן רב בתכנית למתעללים, אלא אם הוא נמצא שם מתוקף צו בית משפט. הוא רגיל כל כך שהשיטות שלו נוחלות הצלחה מוחלטת, עד שאינו מסוגל לסבול סביבה שהיועצים בה מזהים את התמרונים שלו, קוראים להם בשמם ואינם מניחים לו להתחמק. עד מהרבה הוא מחליט שהמנחים מטורפים בדיוק כמו אשתו, ולא עובר זמן רב עד שהוא עוזב את הקבוצה.
 אין לי מה להוסיף.

יום חמישי, 26 בספטמבר 2013

הגוף זוכר

הלילה בכיתי בפעם הראשונה על המכות, הדחיפות, הבעיטות.
אומרים תמיד, וגם אני אומרת, שהאלימות הפיסית היא דווקא זו שהכי פחות קשה.
שזו האלימות הרגשית והמילולית שגורמות לך לצרוח די,
שגורמות לך לבכות בלי הפסקה, שגורמות לך לחשוב על מוות. שלך או שלו, לא משנה, העיקר שזה יהיה סופי,
העיקר שיגמר כבר. לגמרי.
אבל לא מזמן מישהי סיפרה על הכלבה שלה, שפעם כלב גדול תקף אותה,
ואיך שפעם אחת אחרי שהחלימה מאיזה ניתוח ברגל וראתה מרחוק - ממש מרחוק - כלב גדול,
היא חזרה פתאום לצלוע.
"הגוף זוכר" היא סיכמה.
ואני ידעתי שזה נכון, שהגוף שלי זוכר.
שהגוף שלי זכר גם כשהוא בא לחבק,
שהגוף שלי סירב להאמין לו גם כשהלב והראש השתכנעו שהוא אוהב.
שהגוף שלי זוכר עוד מהפעם הראשונה, בסך הכל דחיפה, לא ארוכה אפילו, לפני כמעט חמש שנים,
שמאז הוא מעולם לא שכח.
הגוף זוכר אבל אני לא. אני בקושי זוכרת.
אני זוכרת שהיה, אני זוכרת כמה פעמים זה קרה,
אבל אני לא זוכרת איך זה הרגיש. אני לא זוכרת איך דפק לי הלב, כמה מזועזעת הרגשתי,
כמה פחדתי.
כשאני רואה פרסומת נגד אלימות שיש בה תמונה של אישה עם סימנים כחולים אני חושבת לעצמי "אצלי זה לא היה ככה",
למרות שבעצם - אפילו לשם הגעתי.
אני זוכרת שלוש דחיפות, שתי הצמדות לרצפה, בעיטות שנמשכו רבע שעה שהרגישה כמו נצח, יריקה אחת לרצפה מולי, יריקה אחת ישר בעיניים.
אני יושבת עם עצמי ומעלה אותם בדמיוני.
הר. הוא דוחף. הוא בוכה והולך משם.
אילת. הוא לוקח את הפלאפון. הוא דוחף והודף אותי מול כל האנשים באכסניה.
אוטו. אני בדרך למסיבת הפתעה לאמא. שוב לקח את הפלאפון. הוא דוחף לי את הראש מחוץ לחלון. הוא נוהג. אני פוחדת מתאונה.
בית. הגדולה בת שנה בידיים שלו בוכה. אני מנסה לקחת אותה. רצפה. הראש שלי מונח על הצד.
בית. הגדולה בת שלוש. הפלאפון שלו בתיק שלי. ספה. מרפק נעוץ לי בצוואר עד שאני מרפה. היא בוכה.
החדר שלנו. הילדים ישנים. בעיטות. חדר אחר בבית (איך הגענו לשם?) עוד בעיטות. אני על הרצפה.
בית. הילדים לידנו. הוא יורק על הרצפה.
בית. הילדים בשולחן. הוא יורק לי בפנים. ריח חזק מעורר בי בחילה.
היו לפחות עוד פעמיים שקרה בהם משהו, אני יודעת כי אני זוכרת שלוש פעמים שאמרתי לעצמי "טוב הילדה עדיין קטנה, אבל אסור שזה ימשיך לקרות מולה כשהיא תגדל, חייבים שזה יפסיק עכשיו" - ברשימה שלי יש רק פעם אחת מגיל שנה של הילדה. אני לא זוכרת מה קרה בפעמיים האחרות,  רק יודעת שזה לא היה חמור מדי, אחרת הייתי זוכרת.

אני רוצה לזכור.
אני רוצה לזכור שזה היה נורא.
אני רוצה לזכור שזה לא שולי.
אני רוצה לשחרר את הגוף שלי מהזיכרונות הנוראיים האלו.
לקחת עליהם אחריות במקומו. לומר לו שמהיום אני אגן עליו ולא אפקיר אותו.
רוצה שהוא כבר ירגיש שמותר לו לשכוח.