יום ראשון, 17 בנובמבר 2013

רגע לפני...

היינו היום ברבנות. נקבע לנו מועד לגט.
ביום שישי הוא שלח לי מייל מפוייס, שהוא לא מתכוון לעשות לי בעיות,
שיאמר מה שצריך כדי שילך חלק.
קראתי בין השורות שהוא התרכך שוב.
החתימה על ההסכם פרקה את שאריות הזעם שלו, על שהעזתי לומר די. על שנטשתי אותו גם.
ידעתי שביום ראשון אפגוש שוב את הבעל האהוב שנאלצתי להיפרד ממנו כדי להתרחק גם מהגבר האלים.
כאב לי.
הוא נראה רזה וחיוור, תנועות ידיים איטיות ורפות מגלות לי שהוא סובל.
אחרי שההסכם אושר אנחנו יושבים לחכות לעותק החתום של בית הדין,
הוא מתחיל לדבר איתי.
מספר לי על העבודה, על המשכורת, על התפקידים החדשים שלו.
אני שומעת שהוא בודד. אני יודעת שרק אותי הוא היה משתף באמת במחשבות, במה שקרה לו, ובטח במה שהרגיש.
אני רואה שזה חסר לו.
הוא אומר משהו וצוחק את הצחוק הנבוך שלו, זה שהוא צוחק תמיד כשהוא מנסה להשלים איתי, זה שחושף בבת אחת את הילד הקטן שבו שזועק לעזרה, שמתחנן שיאהבו אותו.
אני מרגישה שאני רוצה לזרוק לו איזו מילה, לגרום לו להרגיש טוב יותר. אני יודעת בדיוק מה לומר. יודעת בדיוק איך להצחיק אותו. איך לפרגן לו לאגו. איך לחבק אותו במבט. אני יודעת בדיוק מה הוא צריך.
ויודעת שאסור לי. שאני לא יכולה להתפתות שוב לפתוח את הפתח הזה.
אני יודעת שכדי להמשיך הלאה בחיים אני לא יכולה להמשיך לתת לו לתפוס מקום במחשבות שלי,
כי הוא שואב.
ויודעת שלא חסרות נשים כמוני שהתגרשו אבל נשארו בעצם נשואות לאלימות, כי הן השאירו פתח לבעל האוהב שלא רצו לגמרי לוותר עליו, ודרך הפתח הזה חמק פנימה גם הגבר האלים.
אני מרשה לעצמי להתפלל בשבילך תפילה אחרונה,שלא תישאר ככה. שתלך לטפל בזה באמת. שלא תוותר לעצמך. שתפתח את כל הפצעים ותנקה אותם. שתשתחרר מהצל של הבית. שתזכה להיות חופשי באמת כמו שתמיד רצית. שתוכל לחיות חיים של אהבה אמיתית, עם מישהי אחרת, שלא פגעת בה ככה.
נפרדתי כבר מהגבר המכה.
אני נפרדת עכשיו גם מהאיש שאהבתי.
אין ברירה אחרת.
שניהם אתה.


יום שני, 11 בנובמבר 2013