רוח סתיו

אני בטוב.
אפשר לדעת לפי פרקי ההפסקה ההולכים ומתארכים בין פוסט לפוסט.
הדחף לכתוב, העיבוד האינטנסיבי, הולך ופוחת, מפנה מקום לחיים חדשים שמתחילים. טוב לי.
חודשיים וחצי מתחילת המסע, אני פוגשת את עצמי.
מגלה כוחות, עניין מחודש, תשוקה לחיים, שכבו בי כבר מזמן ומתעוררים עכשיו, מפתיעים אותי.
לא הבנתי כמה דעכתי. לא ידעתי כמה אדישות פיתחתי, איך הכל נחווה בעוצמה נמוכה.
אני בטוב.
אחרי שנה שלא ראיתי בה מוצא. שהמערבולת הלכה והסתבכה, מושכת אותי פנימה, נמוך יותר, כואב יותר,
מבלבל יותר. אני בחוץ.
החיוך שלו כבר לא נוגע. אני לא חוששת לחייך חזרה. כבר מרגישה בטוחה שלא אתבלבל שוב, שלא אטעה ואחשוב שיש אולי מה או למה או איך.
אני משקיפה על החורבות שעוד צריך לשקם. יש עבודה.
חלקות שלמות שנדרסו, פחד שחלחל, חוסר אונים שפעפע.
אני לוחשת לאדמה שאאסוף אותה לאט, אסביר לה מה אני עושה בכל צעד. אפנה עשבים שוטים, אהפוך בה בעדינות, אלמד אותה מחדש. זה ייקח זמן, אבל אני כבר יודעת שאני בדרך לשם. אני כבר מרגישה את האויר רענן. אני כבר נושמת עמוק.

מקום לכעוס

זה הזמן לשחרר את הכעס.
להיפרד ממנו לשלום.
לומר לו תודה, שליווה אותי עד לכאן, ששמר עלי.
זה לא הכעס המקומי, על מה שהוא עשה אתמול או יעשה מחר,
זה הכעס על זה שהוא לא בחר להיות אחרת.
על זה שלא הייתי מספיק חשובה לו, כדי שהוא יצליח לגייס מעצמו את הכוחות האלו,
להתמודד עם מי שהוא. עם הצד האפל שבו.
זה כעס ילדותי. על זה שבחיים החיה לא הופכת לנסיך.
על זה שהאהבה האינסופית שלי לא הספיקה כדי לשבור את החומות גם אחרי שנשר העלה האחרון מהורד.
זה כעס על עצמי,
שהאמנתי באגדות. קצת יותר מדי זמן האמנתי באגדות.
על זה שהבאתי שני ילדים כי באמת האמנתי, באמת האמנתי שאם אני ארצה את זה או אותך מספיק זה יצליח.
והכעס הזה מתפשט. הוא ממלא את החדר שלי. הוא ממלא את הבית כולו.
ואני כועסת על זה שאני אף פעם לא יודעת לוותר.
אני נותנת לכעס למלא אותי.
עוד מפחיד קצת לשחרר אותו. איך אני ארגיש אחריו?
מרוקנת?
חשופה?
לא נתתי לו מספיק מקום, אני מרגישה.
כל כך הרבה שנים הייתי צריכה לכעוס בדיוק בדיוק במידה,
שלא יצא לי משליטה מה שקורה פה.
אבל עכשיו מותר. מותר לי לכעוס. שום דבר לא יקרה.
בשעה הזו של הלילה אני יכולה לכעוס כמה שאני רוצה, אף אחד לא ירגיש. אף אחד לא יפגע.
אף אחד לא יחזיר אש. זה לא מסוכן לכעוס יותר.
אז אני כועסת. אני כועסת עכשיו בשביל שנה שלמה.
אולי אפילו בשביל שלוש.
כי פגעת בי כל כך.
פעם אחרי פעם. ולא נטשתי אותך. לא נטשתי. האמנתי בך.
מי האמין בך כמוני?
מי הכיר אותך באמת כמו שאתה והאמין בך?
מי האמין בך בלי שנאלצת לשקר לו, להעמיד פנים, לשחק את התפקיד, להסתיר את הצדדים הפגועים, המרוסקים, הפוגעים?
ובסוף כל זה אתה קורא לי בוגדת.
לי! בוגדת!
וגורם לכל המשפחה שלך שחיה ונושמת נאמנות בלי תנאי להאמין שבגדתי.
נטשתי.
והם לא יודעים. הם לא יודעים כמה החזקתי. כמה ניסיתי. כמה התפללתי. כמה בכיתי.
אבל אתה יודע.
אתה יודע.
ואתה איבדת אותי. ושוב, כדי לא להרגיש את הכאב, אתה פוגע ופוגע.
אז אני כועסת. כי אני מסרבת להסיר ממך אחריות.
אני מסרבת לומר שאתה לא יכול אחרת. שהיית רוצה.
נוח לך ככה. אתה מעדיף את זה ככה.
כי הדימוי, הדימוי שלך בעיני המשפחה שלך, בעיני עצמך - זה יותר חשוב מהכל.
יותר מהילדים שלך.
ובטח שיותר ממני.
אני כועסת כי לא בחרת בי למרות שבחרתי בך פעם אחרי פעם.
אני כועסת עלי כי שוב ושוב לא הבנתי שאתה כנראה לא תבחר בי לעולם.
אני כועסת כי שוב, ברגע שהעזתי לכעוס - כעסת פי ארבע.
ברגע שאמרתי אני לא יכולה להמשיך לבחור בזה לבד -
רתחת.
אבל זו הבחירה שלך. תסתכל! זו הבחירה שלך.
אתה לא מוכן להסתכל לעצמך בעיניים.
בעיניים המפחידות, הקרות.
אני כועסת כי שוב אתה הופך הכל לאחריות שלי.
אני כועסת כי אתה רוצה שאני ארגיש אשמה. זה כל כך הרבה יותר נוח לך.
אתה איש מלחמה, אבל על מה אתה נלחם? למה אף פעם לא בחרת להפנות את כל הכוחות האלו, את כל האסטרטגיות האלו, נגד אויב משותף ?! נגד הצל הזה?! נגד ההתעללות האינסופית שלך?!
למה נגדי???

אבל טוב לי לכעוס עכשיו.
כי אני מרגישה את זה, זה השיר האחרון שלו.
אחריו עוד יהיו כעסים, על מה שעשית אתמול ומה שתעשה מחר -
אבל לא זה. לא הכעס המר עם טעם של אכזבה.
אז אני אהיה קצת מרוקנת. קצת חשופה.
קצת פנויה ממך.