גרושה

בתכנית שלי הכותרת של הפוסט הזה הייתה אמורה להיות "פוסט חגיגי ואחרון".
אני גרושה.
אני שמחה עם זה.

בהתחלה הופתעתי מזה שלא רצתי לכתוב את הפוסט האחרון מיד אחרי הגירושים.
אחרי קצת מחשבה, אני דווקא אוהבת את זה.
אני כבר מרשה לעצמי לקחת את הזמן, לא ממהרת להכריז שסגרתי.
כי אני יודעת שאני כבר בחוץ, שלשם אני לא חוזרת.
אז כבר אין לאן לרוץ, מותר להאט את הקצב. מותר אפילו להרהר בדברים שכן חסרים לי.
ובקושי, בקושי של להיות לבד, של להיות גרושה, של להיות אמא לילדים שאבא שלהם לא בבית.
ועם כל זה,
מסתכלת אחורה על התהליך שעברתי, ואני מרוצה.
זה לא היה ארוך. אני מרשה לעצמי לומר שזה בגלל שנשארתי ממוקדת, בגלל שהשלמתי עם הבחירה שלי, וגם בגלל שידעתי לקבל את רגעי החולשה שבדרך כרגעים. שיעברו.
אני יודעת לזהות הרבה נקודות בדרך, שיכולתי להתגלגל מהם אחרת, אם למקום של לנסות שוב, ואם לשקוע בדיכאון, במחשבות הרסניות, בחוסר תקווה.

ביקרה אצלי היום אישה אמיצה.
שיצאה למסע שלה.
אני נזכרת בעצמי לפני כמה חודשים.
אפשר.
אפשר לחיות אחרת.