יום שלישי, 3 בדצמבר 2013

גרושה

בתכנית שלי הכותרת של הפוסט הזה הייתה אמורה להיות "פוסט חגיגי ואחרון".
אני גרושה.
אני שמחה עם זה.

בהתחלה הופתעתי מזה שלא רצתי לכתוב את הפוסט האחרון מיד אחרי הגירושים.
אחרי קצת מחשבה, אני דווקא אוהבת את זה.
אני כבר מרשה לעצמי לקחת את הזמן, לא ממהרת להכריז שסגרתי.
כי אני יודעת שאני כבר בחוץ, שלשם אני לא חוזרת.
אז כבר אין לאן לרוץ, מותר להאט את הקצב. מותר אפילו להרהר בדברים שכן חסרים לי.
ובקושי, בקושי של להיות לבד, של להיות גרושה, של להיות אמא לילדים שאבא שלהם לא בבית.
ועם כל זה,
מסתכלת אחורה על התהליך שעברתי, ואני מרוצה.
זה לא היה ארוך. אני מרשה לעצמי לומר שזה בגלל שנשארתי ממוקדת, בגלל שהשלמתי עם הבחירה שלי, וגם בגלל שידעתי לקבל את רגעי החולשה שבדרך כרגעים. שיעברו.
אני יודעת לזהות הרבה נקודות בדרך, שיכולתי להתגלגל מהם אחרת, אם למקום של לנסות שוב, ואם לשקוע בדיכאון, במחשבות הרסניות, בחוסר תקווה.

ביקרה אצלי היום אישה אמיצה.
שיצאה למסע שלה.
אני נזכרת בעצמי לפני כמה חודשים.
אפשר.
אפשר לחיות אחרת.


יום ראשון, 17 בנובמבר 2013

רגע לפני...

היינו היום ברבנות. נקבע לנו מועד לגט.
ביום שישי הוא שלח לי מייל מפוייס, שהוא לא מתכוון לעשות לי בעיות,
שיאמר מה שצריך כדי שילך חלק.
קראתי בין השורות שהוא התרכך שוב.
החתימה על ההסכם פרקה את שאריות הזעם שלו, על שהעזתי לומר די. על שנטשתי אותו גם.
ידעתי שביום ראשון אפגוש שוב את הבעל האהוב שנאלצתי להיפרד ממנו כדי להתרחק גם מהגבר האלים.
כאב לי.
הוא נראה רזה וחיוור, תנועות ידיים איטיות ורפות מגלות לי שהוא סובל.
אחרי שההסכם אושר אנחנו יושבים לחכות לעותק החתום של בית הדין,
הוא מתחיל לדבר איתי.
מספר לי על העבודה, על המשכורת, על התפקידים החדשים שלו.
אני שומעת שהוא בודד. אני יודעת שרק אותי הוא היה משתף באמת במחשבות, במה שקרה לו, ובטח במה שהרגיש.
אני רואה שזה חסר לו.
הוא אומר משהו וצוחק את הצחוק הנבוך שלו, זה שהוא צוחק תמיד כשהוא מנסה להשלים איתי, זה שחושף בבת אחת את הילד הקטן שבו שזועק לעזרה, שמתחנן שיאהבו אותו.
אני מרגישה שאני רוצה לזרוק לו איזו מילה, לגרום לו להרגיש טוב יותר. אני יודעת בדיוק מה לומר. יודעת בדיוק איך להצחיק אותו. איך לפרגן לו לאגו. איך לחבק אותו במבט. אני יודעת בדיוק מה הוא צריך.
ויודעת שאסור לי. שאני לא יכולה להתפתות שוב לפתוח את הפתח הזה.
אני יודעת שכדי להמשיך הלאה בחיים אני לא יכולה להמשיך לתת לו לתפוס מקום במחשבות שלי,
כי הוא שואב.
ויודעת שלא חסרות נשים כמוני שהתגרשו אבל נשארו בעצם נשואות לאלימות, כי הן השאירו פתח לבעל האוהב שלא רצו לגמרי לוותר עליו, ודרך הפתח הזה חמק פנימה גם הגבר האלים.
אני מרשה לעצמי להתפלל בשבילך תפילה אחרונה,שלא תישאר ככה. שתלך לטפל בזה באמת. שלא תוותר לעצמך. שתפתח את כל הפצעים ותנקה אותם. שתשתחרר מהצל של הבית. שתזכה להיות חופשי באמת כמו שתמיד רצית. שתוכל לחיות חיים של אהבה אמיתית, עם מישהי אחרת, שלא פגעת בה ככה.
נפרדתי כבר מהגבר המכה.
אני נפרדת עכשיו גם מהאיש שאהבתי.
אין ברירה אחרת.
שניהם אתה.


יום שני, 11 בנובמבר 2013

יום שני, 14 באוקטובר 2013

רוח סתיו

אני בטוב.
אפשר לדעת לפי פרקי ההפסקה ההולכים ומתארכים בין פוסט לפוסט.
הדחף לכתוב, העיבוד האינטנסיבי, הולך ופוחת, מפנה מקום לחיים חדשים שמתחילים. טוב לי.
חודשיים וחצי מתחילת המסע, אני פוגשת את עצמי.
מגלה כוחות, עניין מחודש, תשוקה לחיים, שכבו בי כבר מזמן ומתעוררים עכשיו, מפתיעים אותי.
לא הבנתי כמה דעכתי. לא ידעתי כמה אדישות פיתחתי, איך הכל נחווה בעוצמה נמוכה.
אני בטוב.
אחרי שנה שלא ראיתי בה מוצא. שהמערבולת הלכה והסתבכה, מושכת אותי פנימה, נמוך יותר, כואב יותר,
מבלבל יותר. אני בחוץ.
החיוך שלו כבר לא נוגע. אני לא חוששת לחייך חזרה. כבר מרגישה בטוחה שלא אתבלבל שוב, שלא אטעה ואחשוב שיש אולי מה או למה או איך.
אני משקיפה על החורבות שעוד צריך לשקם. יש עבודה.
חלקות שלמות שנדרסו, פחד שחלחל, חוסר אונים שפעפע.
אני לוחשת לאדמה שאאסוף אותה לאט, אסביר לה מה אני עושה בכל צעד. אפנה עשבים שוטים, אהפוך בה בעדינות, אלמד אותה מחדש. זה ייקח זמן, אבל אני כבר יודעת שאני בדרך לשם. אני כבר מרגישה את האויר רענן. אני כבר נושמת עמוק.


יום שלישי, 1 באוקטובר 2013

מקום לכעוס

זה הזמן לשחרר את הכעס.
להיפרד ממנו לשלום.
לומר לו תודה, שליווה אותי עד לכאן, ששמר עלי.
זה לא הכעס המקומי, על מה שהוא עשה אתמול או יעשה מחר,
זה הכעס על זה שהוא לא בחר להיות אחרת.
על זה שלא הייתי מספיק חשובה לו, כדי שהוא יצליח לגייס מעצמו את הכוחות האלו,
להתמודד עם מי שהוא. עם הצד האפל שבו.
זה כעס ילדותי. על זה שבחיים החיה לא הופכת לנסיך.
על זה שהאהבה האינסופית שלי לא הספיקה כדי לשבור את החומות גם אחרי שנשר העלה האחרון מהורד.
זה כעס על עצמי,
שהאמנתי באגדות. קצת יותר מדי זמן האמנתי באגדות.
על זה שהבאתי שני ילדים כי באמת האמנתי, באמת האמנתי שאם אני ארצה את זה או אותך מספיק זה יצליח.
והכעס הזה מתפשט. הוא ממלא את החדר שלי. הוא ממלא את הבית כולו.
ואני כועסת על זה שאני אף פעם לא יודעת לוותר.
אני נותנת לכעס למלא אותי.
עוד מפחיד קצת לשחרר אותו. איך אני ארגיש אחריו?
מרוקנת?
חשופה?
לא נתתי לו מספיק מקום, אני מרגישה.
כל כך הרבה שנים הייתי צריכה לכעוס בדיוק בדיוק במידה,
שלא יצא לי משליטה מה שקורה פה.
אבל עכשיו מותר. מותר לי לכעוס. שום דבר לא יקרה.
בשעה הזו של הלילה אני יכולה לכעוס כמה שאני רוצה, אף אחד לא ירגיש. אף אחד לא יפגע.
אף אחד לא יחזיר אש. זה לא מסוכן לכעוס יותר.
אז אני כועסת. אני כועסת עכשיו בשביל שנה שלמה.
אולי אפילו בשביל שלוש.
כי פגעת בי כל כך.
פעם אחרי פעם. ולא נטשתי אותך. לא נטשתי. האמנתי בך.
מי האמין בך כמוני?
מי הכיר אותך באמת כמו שאתה והאמין בך?
מי האמין בך בלי שנאלצת לשקר לו, להעמיד פנים, לשחק את התפקיד, להסתיר את הצדדים הפגועים, המרוסקים, הפוגעים?
ובסוף כל זה אתה קורא לי בוגדת.
לי! בוגדת!
וגורם לכל המשפחה שלך שחיה ונושמת נאמנות בלי תנאי להאמין שבגדתי.
נטשתי.
והם לא יודעים. הם לא יודעים כמה החזקתי. כמה ניסיתי. כמה התפללתי. כמה בכיתי.
אבל אתה יודע.
אתה יודע.
ואתה איבדת אותי. ושוב, כדי לא להרגיש את הכאב, אתה פוגע ופוגע.
אז אני כועסת. כי אני מסרבת להסיר ממך אחריות.
אני מסרבת לומר שאתה לא יכול אחרת. שהיית רוצה.
נוח לך ככה. אתה מעדיף את זה ככה.
כי הדימוי, הדימוי שלך בעיני המשפחה שלך, בעיני עצמך - זה יותר חשוב מהכל.
יותר מהילדים שלך.
ובטח שיותר ממני.
אני כועסת כי לא בחרת בי למרות שבחרתי בך פעם אחרי פעם.
אני כועסת עלי כי שוב ושוב לא הבנתי שאתה כנראה לא תבחר בי לעולם.
אני כועסת כי שוב, ברגע שהעזתי לכעוס - כעסת פי ארבע.
ברגע שאמרתי אני לא יכולה להמשיך לבחור בזה לבד -
רתחת.
אבל זו הבחירה שלך. תסתכל! זו הבחירה שלך.
אתה לא מוכן להסתכל לעצמך בעיניים.
בעיניים המפחידות, הקרות.
אני כועסת כי שוב אתה הופך הכל לאחריות שלי.
אני כועסת כי אתה רוצה שאני ארגיש אשמה. זה כל כך הרבה יותר נוח לך.
אתה איש מלחמה, אבל על מה אתה נלחם? למה אף פעם לא בחרת להפנות את כל הכוחות האלו, את כל האסטרטגיות האלו, נגד אויב משותף ?! נגד הצל הזה?! נגד ההתעללות האינסופית שלך?!
למה נגדי???

אבל טוב לי לכעוס עכשיו.
כי אני מרגישה את זה, זה השיר האחרון שלו.
אחריו עוד יהיו כעסים, על מה שעשית אתמול ומה שתעשה מחר -
אבל לא זה. לא הכעס המר עם טעם של אכזבה.
אז אני אהיה קצת מרוקנת. קצת חשופה.
קצת פנויה ממך.

יום ראשון, 29 בספטמבר 2013

המענה הסיני

מתוך הספר "למה הוא עושה את זה" של לנדי בנקפורט (הוצאת פועלים), שמטפל כבר יותר מ-15 שנה בגברים מתעללים.

סגנונו של המענה סיני מוכיח שכעס אינו גורם להתעללות. הוא מסוגל לתקוף תקיפה נפשית בלי להרים אפילו את קולו על בת הזוג. הוא נוטה לשמור על שלווה בויכוחים, ומשתמש בשיוויון הנפש שלו כדי לדחוף אותה מעבר לקצה. לעתים קרובות הוא מחייך בעליונות או בבוז, פני מביעות שאננות וביטחון. הוא משתמש בטקטיקות מגוונות של שיח אגרסיבי מתון, כגון סרקזם, לעג - כולל לצחוק עליה בגלוי - חיקוי קולה והערות מרושעות. הוא נוטה לסלף את דבריה עד שהם מאבדים מכוונתם המקורית. כמו בעינוי סיני, הוא מתעלל בבת זוגו על ידי זרם איטי אך קבוע של תקיפות רגשיות בעוצמה נמוכה, ולפעמים גם דחיפות מקריות או פעולות אלימות "שוליות" אחרות שאינן גורמות בדרך כלל לפציעות גופניות, אך עלולות להותיר נזק נפשי רב. הוא חסר רחמים בלעגו השקט ובאכזריות שלו.
השיטות החמקמקות האלו עלולות להרתיח לגרום לאישה להרגיש טיפשה ונחותה, או שילוב של השניים. בעת ויכוח היא עשויה לצרוח בייאוש, לעזוב את החדר בבכי או לשקוע בשתיקה. המענה הסיני יאמר אז: "את רואה, את המתעללת, לא אני. את זו שצורחת ומסרבת לדבר על הדברים בהיגיון. אני אפילו לא הרמתי את קולי. זה בלתי אפשרי לשוחח איתך".
לחיים עם גבר מתעלל מסוג "המענה הסיני" עלולות להיות תוצאות נפשיות קשות. לעיתים קשה לזהות את השיטות שלו, וכך הן מחלחלות לעומק. יש נשים שקשה להן שלא להאשים את עצמן על תגובותיהן למעשים של בן זוגן אם אינן יודעות איך להגדיר את המעשים האלו. כשמישהו סוטר לך, את יודעת שקיבלת סטירה. אולם כשאישה חשה מותקפת רגשית אחרי ויכוח עם "מענה סיני" ואין לה מושג מדוע, היא עשויה להפנות את התסכול פנימה. איך אפשר לבקש עזרה מחברה, לדוגמא, כשאינך מסוגלת לתאר את המתרחש?
"המענה הסיני" בדרך כלל מאמין באמת ובתמים שהתנהגותו אינה חריגה כלל. כשהאישה מעלה את נושא ההתעללות, מה שקורה בדרך כלל במוקדם או במאוחר, הוא מביט בה כאילו איבדה את שפיותה ואומר: "על מה לעזאזל את מדברת? אף פעם לא עשיתי לך כלום".
"המענה הסיני" מכוון נקמה כמו גברים מתעללים אחרים, אך יתכן שהוא מסתיר זאת טוב יותר. אם הוא מתעלל גופנית, האלימות שלו עשויה להתבטא בסטירות קרות "לטובתך" או "כדי שתתעוררי", ולאו דווקא בהתפרצויות זעם. המהלכים שלו נראים מחושבים מאוד, ורק לעיתים רחוקות הוא יעשה מהלך שגוי שעלול להטות אנשים נגדו או לסבך אותו עם החוק.
גבר מתעלל מסוג כזה בדרך כלל אינו מחזיק מעמד זמן רב בתכנית למתעללים, אלא אם הוא נמצא שם מתוקף צו בית משפט. הוא רגיל כל כך שהשיטות שלו נוחלות הצלחה מוחלטת, עד שאינו מסוגל לסבול סביבה שהיועצים בה מזהים את התמרונים שלו, קוראים להם בשמם ואינם מניחים לו להתחמק. עד מהרבה הוא מחליט שהמנחים מטורפים בדיוק כמו אשתו, ולא עובר זמן רב עד שהוא עוזב את הקבוצה.
 אין לי מה להוסיף.

יום חמישי, 26 בספטמבר 2013

הגוף זוכר

הלילה בכיתי בפעם הראשונה על המכות, הדחיפות, הבעיטות.
אומרים תמיד, וגם אני אומרת, שהאלימות הפיסית היא דווקא זו שהכי פחות קשה.
שזו האלימות הרגשית והמילולית שגורמות לך לצרוח די,
שגורמות לך לבכות בלי הפסקה, שגורמות לך לחשוב על מוות. שלך או שלו, לא משנה, העיקר שזה יהיה סופי,
העיקר שיגמר כבר. לגמרי.
אבל לא מזמן מישהי סיפרה על הכלבה שלה, שפעם כלב גדול תקף אותה,
ואיך שפעם אחת אחרי שהחלימה מאיזה ניתוח ברגל וראתה מרחוק - ממש מרחוק - כלב גדול,
היא חזרה פתאום לצלוע.
"הגוף זוכר" היא סיכמה.
ואני ידעתי שזה נכון, שהגוף שלי זוכר.
שהגוף שלי זכר גם כשהוא בא לחבק,
שהגוף שלי סירב להאמין לו גם כשהלב והראש השתכנעו שהוא אוהב.
שהגוף שלי זוכר עוד מהפעם הראשונה, בסך הכל דחיפה, לא ארוכה אפילו, לפני כמעט חמש שנים,
שמאז הוא מעולם לא שכח.
הגוף זוכר אבל אני לא. אני בקושי זוכרת.
אני זוכרת שהיה, אני זוכרת כמה פעמים זה קרה,
אבל אני לא זוכרת איך זה הרגיש. אני לא זוכרת איך דפק לי הלב, כמה מזועזעת הרגשתי,
כמה פחדתי.
כשאני רואה פרסומת נגד אלימות שיש בה תמונה של אישה עם סימנים כחולים אני חושבת לעצמי "אצלי זה לא היה ככה",
למרות שבעצם - אפילו לשם הגעתי.
אני זוכרת שלוש דחיפות, שתי הצמדות לרצפה, בעיטות שנמשכו רבע שעה שהרגישה כמו נצח, יריקה אחת לרצפה מולי, יריקה אחת ישר בעיניים.
אני יושבת עם עצמי ומעלה אותם בדמיוני.
הר. הוא דוחף. הוא בוכה והולך משם.
אילת. הוא לוקח את הפלאפון. הוא דוחף והודף אותי מול כל האנשים באכסניה.
אוטו. אני בדרך למסיבת הפתעה לאמא. שוב לקח את הפלאפון. הוא דוחף לי את הראש מחוץ לחלון. הוא נוהג. אני פוחדת מתאונה.
בית. הגדולה בת שנה בידיים שלו בוכה. אני מנסה לקחת אותה. רצפה. הראש שלי מונח על הצד.
בית. הגדולה בת שלוש. הפלאפון שלו בתיק שלי. ספה. מרפק נעוץ לי בצוואר עד שאני מרפה. היא בוכה.
החדר שלנו. הילדים ישנים. בעיטות. חדר אחר בבית (איך הגענו לשם?) עוד בעיטות. אני על הרצפה.
בית. הילדים לידנו. הוא יורק על הרצפה.
בית. הילדים בשולחן. הוא יורק לי בפנים. ריח חזק מעורר בי בחילה.
היו לפחות עוד פעמיים שקרה בהם משהו, אני יודעת כי אני זוכרת שלוש פעמים שאמרתי לעצמי "טוב הילדה עדיין קטנה, אבל אסור שזה ימשיך לקרות מולה כשהיא תגדל, חייבים שזה יפסיק עכשיו" - ברשימה שלי יש רק פעם אחת מגיל שנה של הילדה. אני לא זוכרת מה קרה בפעמיים האחרות,  רק יודעת שזה לא היה חמור מדי, אחרת הייתי זוכרת.

אני רוצה לזכור.
אני רוצה לזכור שזה היה נורא.
אני רוצה לזכור שזה לא שולי.
אני רוצה לשחרר את הגוף שלי מהזיכרונות הנוראיים האלו.
לקחת עליהם אחריות במקומו. לומר לו שמהיום אני אגן עליו ולא אפקיר אותו.
רוצה שהוא כבר ירגיש שמותר לו לשכוח.






יום חמישי, 12 בספטמבר 2013

אל תכאיב לה

זו התעללות, מה שהוא עושה לה.
אמא שלי סיפרה לי עכשיו יותר פרטים על המפגש שלו עם הילדים אתמול.
ממש פחדתי מזה שאני לא נמצאת כדי להגן עליה, וכנראה שבצדק.
קיוויתי, שאם אני לא שם אולי יהיה פחות חיכוך, ואז זה יוכל פשוט לעבור.
אבל לא.
כשהוא הגיע בשש ואמא שלי לא הייתה,
הוא התקשר אליה מול הילדה. אנחנו פה ואת לא כאן הוא אמר לה.
כשאמא שלי הגיעה בריצה המתוקה שלי שאלה מיד,
סבתא למה לא היית כאן לחכות לי? 
אני מתמלאת בכעס כשאני שומעת את זה.
איך הוא מנסה לשבור את אמונה בכל מי שיקר לה.
בחיי שאני לא אתפלא אם הוא הגיע מוקדם במיוחד כדי שהיא לא תהיה כאן, כדי שהוא יוכל לטפטף את הארס
"אני לא יודע למה סבתא לא פה, היא הייתה אמורה לחכות לך."
והיא מיד תדאג, למה סבתא לא הגיעה אלי? היא תשאל אותו.
אני לא יודע מתוקה. אני לא יודע למה סבתא לא הגיעה מתי שקבענו.
יודע בדיוק שמשפטים כאלו חודרים לה חזק חזק ללב ולא מרפים.
ואז הוא נכנס, לקח דברים כשאני לא בבית,
אז למקרה שיש לך ספק - לא, זה לא נקרא בהסכמה אם אני לא רואה מה אתה לוקח.
ואז, חמש דקות לפני שהתכוון לצאת,
התיישב עם הילדה והתחיל להלהיב אותה. שיחק איתה במשחקים שהיא אוהבת וזוכרת,
וככה, בדיוק כשהיא נכנסה למשחק והתחילה להתרגש ולשמוח,
הוא קם פתאום.
טוב, אני חייב ללכת עכשיו.
אבל אבא תשחק איתי עוד!
אני יודע מתוקה אני יודע שאת רוצה את אבא גם אני רוצה לשחק איתך אבל אני לא יכול להישאר פה. 
נחשו מה התגובה של ילדה בת שלוש למצב כזה?
לא מפתיע נכון, היא התחילה לבכות.
אוי אוי, הוא הניד בראשו בדאגה. ממש נוטף חמלה.
"אנחנו חייבים לדבר על זה בגישור" הוא זרק לאמא שלי. "זה לא מספיק לה, הזמנים האלו. היא צריכה אותי."
מכוער. כמה כעס אני מתמלאת כל פעם שאני מגלה כמה שאין לו בעיה לפגוע בה.
כמו אז, כשהוא לקח אותה איתו כדי לשאול שוטר מה אם אני מגישה נגדו תלונה "אחרי שאני שורטת את עצמי".
כמו אז, שהוא אמר לסבתא שהיא כל כך אוהבת מול הפרצוף שלה שהיא תלך לגיהינום.
כמו אז, שהוא אמר ליפה שלי שהחברה שלי הרסה לנו את הבית, ושבגללה אבא לא יכול להיות איתה.
מתוך שלוש פעמים בשבוע שנקבעו בהסדרי הראיה, לא היה שבוע אחד שבו הוא טרח להגיע ליותר מפגישה אחת.
את ה"זמן שלו" הוא אף פעם לא טרח לנצל עד הסוף,
בדיוק כמו אתמול - שבו הוא יכול היה להמשיך לבלות ולשחק איתה עוד שעה שלמה,
אבל בחר להחזיר אותה ולהתחיל להתעסק בכל מה שהוא יכול להוציא מהבית כשאני לא כאן.
והיא כבר הייתה שקועה בעניינים אחרים, שיחקה ודיברה עם סבתא שלה,
והוא יכול היה פשוט לומר שלום.
אבל לא, זה היה עושה לה את זה קל מדי.
הוא חייב היה להתחיל איתה במשחק בדיוק לפני שהוא יוצא,
הוא היה חייב לתת לה תחושה של משהו שנקטע באמצע,
הוא היה חייב לגרום לה לבכות.
פשוט מכוער.
אחרי כל מפגש איתו, היא חוזרת לי מעורערת לגמרי. כל כך הרבה איסוף והכלה אני צריכה להשקיע כדי להחזיר אותה לאיזושהי יציבות. לשמחת חיים שיש לה כשהוא לא כאן.
כל הכעס שלא התעורר בי כשהוא היה מתעלל בי רגשית,
כשהוא היה מתמרן בעדינות את המציאות כדי להביא אותי לסטרס ומצוקה,
כשהוא היה מעניק שפע של חום ואהבה בדיוק עד שתתחילי לסמוך עליו שוב, להיקשר, רק כדי מיד לקחת אותם. להשאיר אותך בוכה.
בדיוק מה שהוא עושה לה עכשיו.
וזה כואב יותר מהמכות. הרבה יותר.

תניח לה.
היא הילדה שלך.
אל תכאיב לה.

יום רביעי, 11 בספטמבר 2013

כוח הזמן

אוי.
חשבתי שבשלב הזה כבר יפחתו האגרסיות. שהוא יתעייף מזה. ייקח הפסקה. משהו.
הסדרי ראיה.
איזה כלי נפלא כדי להישאר בשליטה על החיים שלי.
בהתחלה הוא הודיע שהוא יוכל להוציא את הילדים מהמסגרות רק יום בשבוע.
בסדר.
בפגישה שלאחר מכן הודיע שגם ביום הלימודים שלי הוא לא יוכל להוציא אותם, ויבוא לראות אותם רק לשעתיים.
למזלי, לא בניתי עליו אפילו לרגע,
והתארגנתי מראש בדיוק לזה. בסדר.
אבל, הדגשתי. אני מבקשת שביום הלימודים לא יחזיר אותם לפני השעה שבע.
אני בלימודים עד שמונה, ורק בשבע יהיה מי שיוכל לקבל אותם חזרה בבית.
זה הדבר היחיד שאני מבקשת.

הבוקר התחיל בהודעה שהוא מתכוון להוציא את הילדים מהמסגרות בעצמו היום כי הוא חולה,
וש"יהיה איתם קצת בבית ואז יצא איתם"
הופ, לבדוק מהר מהר עם אמא שהיא יכולה להיות בבית כשהוא מגיע,
כי אין מצב שהוא נשאר לבד עם הדברים שלי, אני עם התמימות סיימתי.
אז הוא בא, יוצא בלי לומר מילה, ואפשר לשוב לחיים הרגילים עד שעה שבע, המפגש הבא.
רק שפתאום בשעה שש ועשרה אמא מקבלת טלפון.
"איפה את??" הוא מתרעם "למה את לא בבית??"
סיכמנו בשבע, היא מזכירה. "אני לא סיכמתי איתך שום דבר!"
לא איתי סיכמת, אבל זה מה שסוכם. "לא סוכם כלום"
"בואי נפסיק עם המשחקים" הוא אומר לה.
והנה, אמא שלי מוצאת את עצמה זונחת באמצע חבר שהגיע במיוחד ממרחק לפגוש אותה,
כדי להתייצב,
כי הוא יכול.


בערב אני עוד מקבלת הודעה,
אני רוצה שהגדולה תישן אצלי מחר.
לא.
טוב, חבל, היא מאוד רצתה. אבל את הסחיטות הרגשיות האלו אני כבר מכירה טוב מדי.
אני לא משנה מההסכם בלי גישור, אני עונה בקור רוח. אולי בכל זאת למדתי כבר משהו
אם תשני את דעתך תאמרי לי.

קשה מאוד להסביר,
את אותו הסיפור כמעט אפשר היה לספר בין זוג נורמלי לחלוטין שמתגרש.
אבל כאן זו השליטה.
האפשרות להמשיך לשלוט בחיים שלי. בזמן שלי. בזמן של אמא שלי.
לגרום לי לשנות תכניות,
למנוע ממני לקבוע דברים, כי הרי הוא תמיד יכול להפתיע.
להחזיק את הזמן שלנו קרוב קרוב אצלו בכיס,
כשהוא מנצל את העובדה שאני בחיים אבל בחיים לא אפגע בילדים שלי, בשום צורה.
אז מה אני יכולה לעשות מול זה? אני שואלת את עצמי.
לדבוק בהסכם. לא לזוז ממנו מילימטר.
כי גמישות זה באמת דבר חשוב ויפה,
אבל זה כשבמשא ומתן אין איום, אין פחד, אין ניצול.
עוד לא עברה פעם אחת של ביקור "סטנדרטי", כזה שהוא פשוט בא,
מתי שקבענו,
יוצא איתם.
חוזר. מתי שקבענו.
וזהו - כל כך פשוט. מינימום חיכוך.
אבל לא, כי הרי אז, הוא מאבד שליטה. ההסכם שולט. או אולי אפילו יותר גרוע - אולי בעיניו זו אפילו אני ששולטת בזמן שלו עם הילדים. אדם כמוהו לא יכול לישון בלילה עם מחשבה כזו. כל המאמצים שלו וכל האנרגיות שלו מושקעות עכשיו בלהחזיר לעצמו את תחושת השליטה,
אז הוא ישבש כל מה שהוא יכול, וינסה כל הזמן לשנות.
ועדיין קשה למצוא את הכוח להגיד לא. אני לא מוכנה.
הזמן שלי גם חשוב. גם אני צריכה שתהיה לי האפשרות לתכנן. לקבוע.
אתה לא שולט בזמן שלי יותר.
אתה לא שולט בי יותר.
אז אולי אולי בוא, נפסיק עם המשחקים.

יום שלישי, 3 בספטמבר 2013

ערב ראש השנה

"אני מצלם את כל מה שקורה פה כי אמא שלך איימה על אמא שלי שהיא תגיש תלונת שווא. זו עבירה פלילית את יודעת."
אתמול אמא שלי דיברה עם אמא שלו, על הבית - שההורים שלי שילמו עליו לאורך כל הדרך,
על זה שההורים שלו הבטיחו לנו עשרות פעמים במעמד הקניה שהם יודעים שההורים שלי משלמים ומה שזה אומר.
על זה שעכשיו הוא דורש חלק לפי החוק היבש - "חצי חצי".
היא אמרה "הוא לא יכול לצאת ערום מכל הכיוונים"
איזה ערום? תמורת 60 אלף שקל הוא חי 4 שנים בלי לשלם שכירות או משכנתא מעולם, מה שאפשר לו לסיים בנחת את התואר הראשון.
אמא שלי אמרה שאפשר לגשת לעורך דין כדי לשמור על הזכויות שלהם, אבל הרי רצינו לפתור את הדברים בגישור בשביל הילדים. אמא שלו נבהלה "לא צריך בלגן! לא צריך בתי משפט!"
"אנחנו גם לא רוצים בתי משפט ובלגן , בגלל זה לא הגשנו תלונה. בשביל שנצליח לסגור את הכל יפה בשביל הילדים."
הם דיברו עוד קצת על הסכומים וסיימו את השיחה בברכת שנה טובה.

אז הוא נכנס, וצילם. "אוי," הוא אומר לגדולה - למה את לובשת את הבגד הזה בכלל? יש עליו כתמים!"
יוצא למרפסת, חוזר. "אני צריך להתריע על הליקויים שמצאתי בבית. יש קקי של יונים במרפסת על כל הרצפה וביצים של יונים במחסן." "הילדים לא יוצאים למרפסת לפני שאני מנקה" אני מנסה לענות בקול יבש. "אני חייב להתריע. אני את שלי עשיתי."
הקטן בוכה אבא. מאז שהוא יצא מהבית הוא לא טרח לקחת אותו מעולם. ולא ראה אותו יותר מחצי שעה. "אוי אתה רוצה את אבא. חבל, חבל שאני לא יכול לקחת אותך לישון אצלי"
"יש אפשרות שאני אקח אותה אלי ואתם תאספו אותה משם כשאתם נוסעים צפונה?" הוא שואל על הגדולה
אני מחפשת מה לענות.
"אפשר לשאול את אבא שלי, אני לא יכולה לענות בשבילו אם הוא יכול לעבור בדרך במקומות אחרים"
"אז את אומרת שמי שמחליט בשבילך מה יהיה עם הילדים זה אבא שלך, ואת לא יכולה להחליט מה יהיה איתם?"
אני מתעשתת. "קבענו מראש שאתה מחזיר אותה ב-12 אז בוא נשאיר את זה ככה."

"אמא איך אבא מדבר?" אני שותקת. "אבא מדבר יפה מאוד" הוא עונה בקול רם. "שאלתי את אמא," היא אומרת. אני כבר מבולבלת לגמרי. "אני לא יכולה לענות על זה כרגע" אני ממלמלת. הראש שלי נכנס למצב של קיפאון. כל מילה, בכל כיוון שאני אגיד, יכולה לשמש נגדי אחר כך בכל רגע נתון. "אבא מדבר יפה מאוד" הוא חוזר. "תגידי לה את זה". "אבא מדבר יפה" אני כמעט לוחשת. "ושאמא לא תגיד לך אחר כך דברים אחרים. אם היא תגיד לך דברים אחרים זה לא יפה." "אמא הוא אמר לך שלא תגידי דברים אחרים". שמעתי.
"אבא אני לא רוצה ללכת לבית שלך" היא אומרת לו. ואני מרגישה איך שוב האחריות נופלת עליה. ואני כל כך רוצה להוריד את המשא הזה ממנה. ולא יודעת איך.

אני מנסה לנשום, לנשום עמוק, להחזיק מעמד, עוד מעט הוא יוצא, עוד מעט. רק עוד קצת. אני פוחדת ממה שהוא יעשה אחר כך עם הסיפור שהוא בונה, לאט לאט, בצורה מתוחכמת. מנצל חצאי עובדות כדי להוסיף אמינות. ממש מלאכת מחשבת. ואני לא יודעת להתמודד מולה. אני פשוט לא יודעת. מה לענות בתוך הסיטואציה. איך לשמור על עצמי ועל הילדים שלי מצד אחד אבל לא להיגרר למקומות שהוא מנסה לגרור אליהם מצד שני.

כשהוא יוצא אני מסמסת לאמא שלי "הוא אומר שאיימת על אמא שלו שתגישי תלונה"
היא מתקשרת אליה. "איזה איום??" אמא שלו עונה לה "מה פתאום איום! אף אחד לא איים. אני אדבר איתו."
טוב לדעת שלפחות אמא שלו נשארת, עד כמה שאפשר מול השקרים האינסופיים שלו, הגונה.

שנה טובה שתהיה לנו.

יום שני, 2 בספטמבר 2013

לך

היום גיליתי על מישהי שהיא אישה מוכה.

אני לא באמת מכירה אותה,
אבל היא זרקה פעם משהו על בעיות בזוגיות,
והיה לה את המבט הזה בעיניים,
ששמור לאלו שהמקום ה"בטוח" שלהם הוא הכי מסוכן.
וכשראיתי אותה בפעם הראשונה היא מיד עוררה את האמפתיה שלי.
והתרשמתי מזה שהיא אמא כזו רגישה וחמה.
ובחיי, שהרגשתי איזשהו חיבור אליה,
שלא ידעתי להסביר.
והיום פתאום גיליתי שהיא גם.
ומאז היא לא יוצאת לי מהראש.
אני רוצה ללכת אליה,
לחבק אותה. לבכות איתה.
להגיד לה את לא לבד.
אני רוצה להגיד לה יש חיים בחוץ.
זה קשה,
וכמה שאנחנו פוחדות על הילדים..
אבל לילדים טוב,
באמת טוב להם.
הם רגועים, מחייכים, מחבקים הרבה יותר.
יהיה לך את הכוח, להכיל אותם, להיות חזקה כמו שאת אמורה להיות בשבילם.
אני רוצה להגיד לה לא מגיע לך.
את כזו אישה טובה. ישר רואים עליך.

ואני יודעת שכל המילים האלו רק יבלבלו אותה.
שאם הם בתקופה טובה היא מאמינה בכל ליבה שהכל מאחוריה.
שהיא אולי אפילו תכעס,
שמתעסקים לה בחלום שלה.
שהיא בעצמה תרחיק.

מבחוץ הכל נראה אחרת.
כשעושים את הצעד הזה,
כשמספרים. למשפחה, לחברים, לזרים גמורים.
הכל פתאום נראה אחרת.

אני מתפללת בשבילך שיהיה לך את הכח להגן על הילד שלך.
על עצמך.
צאי מזה.



יום שבת, 31 באוגוסט 2013

כמה שירים של אתי אנקרי

האישה שיש לה אחריות 
האישה שיש לה משפחה 
האישה עושה לה אומנות 
מכלים וארוחה 
האישה שיש לה בעלות 
האישה שיש לה הבנה 
האישה הזאת בעד חירות 
אבל היא בהמתנה 

היא לא תדבר על זה 
היא לא תספר 
היא לא תדבר על זה 
והיא תסתדר 
היא לא תדבר על זה 
היא לא תספר 
היא לא תדבר על זה 
והיא תסתדר 

האישה שיש לה עקרונות 
האישה שיש לה מחשבה 
האישה ממרקת חלונות 
אבל רק מאהבה 
האישה שיש לה סובלנות 
האישה שיש לה נימוסים 
האישה הזאת בסלחנות 
חוטפת פנסים 

***
אני רואה לך בעיניים
אני רואה את הכול
היית עוטף אותי בבית וחום
אני רואה לך בעיניים,
אני רואה את הכול
היית סוגר אותי, אם היית יכול
אני רואה לך בעיניים
שכלום לא חשוב
רק אתה, אני ואתה שוב ושוב
אני רואה לך בעיניים
שיותר מהכול -
היית סוגר אותי,
אם היית יכול
היית בונה לי קירות
היית מתקין מנורות
שיהיה לי אור
אני רואה לך בעיניים,
זה כתוב בגדול
היית מרשה לי, מוחל על הכול
אני רואה לך בעיניים,
רואה את הכול
היית אוהב אותי כמו שאיש לא יכול
הייתי משוטטת בין הקירות
הייתי עושה בם צורות -
שיהיו לי שמיים
אני רואה לך בעיניים
אני רואה את הכול
היית עוטף אותי בבית וחום
אני רואה לך בעיניים
אני רואה את הכול -
רק אותי לא רואה בתוך הכחול
הלכתי לפני שעות
וטוב לי מחוץ לקירות
להתגעגע לבית
***
הו אהבה גדולה שלי 
ראיתי את הבוקר 
הו אהבה גדולה שלי 
לקום איתך זה אושר 

תגיד לי, האם אתה שמח 
כמו שאני שמחה? 
תגיד לי, האם אתה שמח 
כמו שאני שמחה? 
להיות איתך.... 

הו אהבה גדולה שלי 
הלב שלך כמו מים 
הו אהבה גדולה שלי 
יש מלך בשמיים 

הו אהבה גדולה שלי 
כמה מלא החדר 
כשפניך מאירות 
אז לראשי יש כתר 

***
זה הבלבול הזה,
זה שיש לך עקרונות, מכלים, הבנה, סלחנות,
ואת בטוחה שאת בוחרת. בוחרת בזה.
זה החום הזה, והתחושה של הבית,
שאת יודעת שמשהו פה לא נכון,
שזה בעצם אתה שוב ושוב.
"היית מרשה לי, מוחל על הכל"
איזו בחירה מדויקת ועדינה של מילים.
התחושה הזו, שהוא מרשה לך.
ואז האהבה הגדולה...
וחוסר הבטחון שבא איתה - 
גם אתה שמח? כמו שאני שמחה?
"כמה מלא החדר
כשפניך מאירות
אז לראשי יש כתר"
זו השורה הכי כואבת בעיני. כי זה הכוח.
הכוח ברגע אחד לגרום לך לאושר.
כשהפנים מאירות הכל מתמלא, ואת מלכה.
ולוותר על זה, לוותר על החלום הזה.
ולזכור, בזמן שהפנים שלו מאירות,
בזמן שהוא האהבה הגדולה,
בזמן שרואים את הבוקר - 
לזכור אז את הלילה, זה קשה. זה כמעט בלתי אפשרי.
כי זה איש אחר. זה פשוט מישהו אחר.
ואת מפנימה את הפיצול הזה.
ואת כל כך רוצה להנות מהפנטזיה הזו כל עוד היא שם...
***
"תן לי דקה לשמוח 
שאמרת - אהבה 
למה תמיד כשיחד 
מאיים הרגע הבא"


יום רביעי, 28 באוגוסט 2013

מראות

קראתי היום הרבה תגובות לסיפור שלי.
אני רוצה להגיד לכם תודה,
תודה על התמיכה והאמפתיה,
ומעל הכל, תודה על החד משמעיות.

אני מרשה לעצמי לפרסם קטע מאחת התגובות:
"תראי המעגל הזה, התקיעות של הנשים המוכות, פיזית, נפשית או כלכלית, לא נוצר רק כי הן חוששות, או כי הן מאד אוהבות ומאמינות שזה יפסק או שזה מגיע להן, זה קורה כי הצד השני מצליח לבודד אותן, מצליח להראות לסביבה הקרובה ביותר (הורים ואחים וחברים שלה!!) כמה הוא מקסים ובסדר וטוב ואוהב ומצליחה להקטין אותה."
למזלי, הנאמנות של המשפחה והחברים שלי, וההיכרות שלהם איתי, כל כך עמוקה, שיש לי תמיכה גורפת.
שלכולם ברור שלא משנה כמה הוא יהיה "מודאג" מ"מצב הניקיון בבית", (זה הבסיס שלו לטענה שאין ספק שהוא צריך לקבל את המשמורת על הילדים) אני אמא טובה, משקיעה, מתחזקת, וכן - גם נקייה ומסודרת.

אבל התגובה הזו בכל זאת העבירה בי צמרמורת.
כי בכל מקום שבו הוא יודע שיש לו פתח להצליח - להפוך אותי למפלצת, להיות המקסים והבסדר והמסכן אפילו - הוא מנצל אותו עד הסוף.
מול הרב שלו. מול המשפחה שלו. מול אחותו, שכתבתי עליה כאן.
ואת מוצאת את עצמך מישהי אחרת.
אישה מורדת. אישה בוגדת. חולת נפש. ובראש ובראשונה - שקרנית.
אישה שאי אפשר לסמוך עליה.
אישה שיש מצב שהיא תגיש תלונה שקרית, ותשרוט את עצמה (!) כדי לטעון עליו שהוא מכה.
אז כמובן שיש צורך דחוף ובהול לברר מול שוטר, כשהבת שלי איתו ושומעת, מה אפשר לעשות בכזה מצב.
ואז יגידו לך במשפחה שלו בשיא הביטחון "הוא לא הרביץ, נו"
ואני שואלת -מאיפה אתם יודעים?? מאיפה הביטחון הזה?! מה, כי הוא אמר??
מישהו מכם טרח לשמוע אותי, לשאול אותי?
מישהו מכם טרח להניח שאני לא בוגדת, שאני באמת ובתמים אישה שנמצאת במצוקה,
שמחפשת כוחות כדי לצאת מזה?
הרב שלו... הרי אמרתי לו כבר אז - אני פוחדת ממנו! לא עשית אחד ועוד אחד? לא נפל לך איזה אסימון?
ואחותו... שזה מדהים כמה שזה עדיין כואב לי.

כן, יש לי את המעגלים שלי.
אבל היכולת הזו שלו, לעוות את המציאות בצורה כזו,
היא תזכורת כואבת למה שיכול היה לקרות לי, אם לא הייתי מוקפת במשפחה תומכת וחברים מדהימים.
וכן, גם זה מפחיד.

 הרבה כוח יש ליכולת הזו לעוות את המציאות. 
זו מלאכה מורכבת ומתוחכמת, בה כל מילה שאמרת יכולה לשמש נגדך.
בה כל מילה שהוא אומר מחושבת היטב, ויש בה סאבטקסט שרק את תביני,
ואף אחד אחר לא ישמע.
ככה אפשר למשל לאיים בלי לאיים:
"הציעו לי שיפרסמו עליך בכל הרבנויות שאת אישה בוגדת כדי שלא תוכלי להתחתן שוב וככה להרוס לך את החיים,
אבל אני אמרתי שאני לא רוצה מלחמה, אז נלך לגירושין בגישור".
איזה איש מדהים.

ועוד תגובה אני רוצה לפרסם כאן:
"הרבה מעבר לאלימות פיזית, היא עוברת התעללות נפשית קשה ומזעזעת"

כמה שאני מודעת, כמה שאני כבר בדרך החוצה ויודעת ומבינה שאין אפשרות לטפל בזה, ושזה הכי טוב לילדים שלי (גם זה הופיע באחת התגובות - רק המחשבה שיש מצב שהגדולה תהיה אישה מוכה, שהקטן יתייחס ככה לאשתו... דוחפת מהר מהר החוצה מכאן).
עם כל הדרך הארוכה שעשיתי עדיין מפתיע אותי לראות תגובה כזו. התעללות נפשית קשה.
לא כתבתי שום דבר לא נכון, לא הגזמתי, השתדלתי להישאר הכי אובייקטיבית עד כמה שאפשר.
וזו התגובה.
אז זה באמת זה.
זו באמת התעללות קשה.
כמה פעמים עוד אצטרך להגיד לעצמי את זה עד שאפנים את זה?
עד שאבין שגם אם השכנה למטה חושבת שהוא אדם נהדר ממשפחה טובה שרק מעד,
זה פשוט לא. זה פשוט לא נכון.

אז תודה, לכולכם. על התגובות, ועל הכוח להמשיך לזכור מי אני.





יום רביעי, 21 באוגוסט 2013

החלום על הים

אני בעיקר מופתעת מהנחת.
יומיים וחצי בהם לא היית כאן ולא שמעתי ממך מילאו אותי באנרגיות.
היה לי כח.
לשמוח עם הילדים.
לנקות ולסדר.
לבשל בריא.
לעבוד.
ולא נגמר לי הכח. לא הרגשתי מותשת.
גם בפעם הקודמת שהלכת התמלאתי אנרגיה,
אבל אז גם כעסתי, והייתי עסוקה בלעשות את כל מה שצריך כדי להדוף את המתקפה חסרת ההיגיון שלך.
וכעס זו אנרגיה.
אבל הפעם, הפעם אני לא כועסת. הפעם הבית לא מלא חברים.
אני והילדים. והשקט.
ואני הולכת ומבינה כמה היה לי קשה.
ואני הולכת ומבינה כמה לא הצלחתי לשמוח באמת גם ברגעים הטובים יותר.
כמה חשבתי ודאגתי ונשמתי וחייתי כל הזמן רק את הזוגיות שלנו,
את הניסיון להבין אותה, להציל אותה, לשנות, לשפר, לחשוב יצירתי.
וכמה כח זה גזל ממני.
וכמה היה לי כיף לשקוע בעבודה, מוקפת אנשים טובים ואוהבים,
שמעריכים אותי. באמת.
ולא לחשוב עליך, פשוט לא לחשוב עליך.
ואף פעם לא הבנתי למה אני לא מצליחה להביא את האנרגיות האלה הביתה.
את השמחה שלי.
הנה :) הם כאן עכשיו. היו לי יומיים וחצי באמת טובים.
הבית התרוקן מהנוכחות שלך ופתאום היה לי מקום, מקום אמיתי. לנשום עמוק.
לעשות הכל לאט, בנחת, עם הרבה חשיבה, עם הרבה סבלנות.

ואז הגעת בצהרים ובבת אחת התכווצה לי הבטן,
ונהיה לי מחניק כל כך.
וכל המרחב שלי הלך והצטמצם כשהתהלכת בין החללים בבית לאסוף עוד כמה דברים שלך.
פתחת את הדלת בלי לדפוק, מזכיר לכולם שזה הרי בכלל הבית שלך.

סיפרתי השבוע לחברה את החלום שחלמתי, זה שניער אותי, שאחריו לא הייתה דרך חזרה.
הייתי בחוף, והיה שם ילד, בן שלי, אבל הוא היה גדול - בן שמונה או תשע.
ופתאום ראיתי סימן כחול על היד שלו,
שאלתי "ממתי זה?"
והוא ברח, ורדפתי אחריו עד שהגעתי אליו וירדתי אליו ואמרתי לו,
אם זה מפעם אז אני מטפלת בזה, זה לא יקרה יותר. אתה שומע? זה לא יקרה יותר. אני מבטיחה.
התעוררתי.

כשעזבת שוב, נשימה עמוקה.
כמה שקט לי עכשיו. כמה טוב.

יום שני, 19 באוגוסט 2013

טובת הילדים?

אחד מהדברים הכי מפחידים בלעשות את הצעד הזה החוצה,
הוא שאני מפרקת לילדים את המשפחה שלהם.
ואז תמיד מציפות השאלות, אולי להם לא כל כך רע? אולי בשבילם זה עדיף?

אז זהו, שלא
הציטוט של רונית שמתייחס למבט... זה בדיוק זה.
וזה עוד בלי שהייתה אלימות פיסית:

רונית, בת 22, מספרת: "גיל ההתבגרות? מי זוכר? איזו התבגרות? כשכל החברות שלי היו עסוקות בללכת לתנועה, למדוד בגדים, או לרכל על הבנים, אני הייתי עסוקה בללכת הביתה ולמדוד את מצב הרוח שאיתו אבא שלי יחזור מהעבודה. הייתי חוזרת מבית ספר, מסדרת את הבית, מכינה צהריים לאחותי הקטנה, ומכינה שיעורים. הכי רציתי שהוא יחזור וימצא הכול במקום וככה לא תהייה לו סיבה לכעוס על אמא. היום, אני מנסה להבין מה היה כל כך מפחיד בזה. הוא אף פעם לא הרים יד. ובכל זאת, מספיק היה מבט אחד. מבט אחד קטן וכולנו היינו בשיתוק".
מתוך המאמר לגדול בצל אלימות במשפחה, ד"ר דניאלה שבאר שפירא. 



יום שבת, 17 באוגוסט 2013

על מעורבות ופרידה

חזרתי הביתה במוצ"ש כדי לגלות שהוא חיטט לי במייל.
מצא אותו פתוח כנראה, במחשב שהבטיח שיהיה רק שלי ואין לו עליו כלום אז אני יכולה לפרמט,
ואני בתמימותי (איך? איך??) לא שמתי לו סיסמא.

הוא ישב וחיפש וקרא כל מייל שנוגע אליו, כל ייעוץ שביקשתי, כל חבר/ה ששיתפתי.
ככה. מצליח לחדור לטיפת פרטיות שעוד נשארה לי.
זה הופיע בהיסטוריה של המחשב. נכנסתי מייל מייל, רואה בכאב את השיחות האישיות שנחשפו בפניו.
הוא צץ. חיטטת לי במיילים. לא עשיתי שום דבר, הוא מכחיש, שוב, לא נותן לשום עובדה לעמוד בדרכו.
ואז הוא רצה לפרמט את הכונן. שבשבוע האחרון כבר התחלתי לעבוד עליו. מה שימחק גם את ההיסטוריה של הגלישה,
ההוכחה לעבירה הפלילית שביצע.
הוא לקח אותו, ניסיתי למנוע ממנו לפרמט. ואז הוא החזיר אותו, "אני לא רוצה איתך שום אינטרקציה". יופי, לקחתי את המחשב והלכתי לחדר. שוב הוא חזר, תני לי להוריד ממנו את הדברים שלי. אין בעיה, רק תעשה את זה מולי כי אני לא רוצה שתמחק את ההיסטוריה. כמה שניות או כמה דקות והנה הוא תופס את המחשב בכוח וחוטף לי אותו מהידים. המסך נשבר. "רואה מה עשית?" הוא אומר לי. "חבל!".
ואז הוא מתחיל לארוז את הדברים שלו, כולל המחשב שרק ביום שישי הבטיח שלא משנה מה הוא לא יקח לי שוב,
אני שמחה שהוא יוצא.
כל כך הרבה מאמצים השקעתי בלשמור על אוירה טובה, כדי שנוכל לסיים את זה מהר ועם כמה שפחות נזק לילדים.

הגדולה קמה מהמיטה.
הערת אותה בצעקות שלך הוא מאשים אותי, חבל יכולתי לצאת בשקט. לא, היא עונה לו, אני קמתי לפיפי.
הוא אומר לה שהוא צריך ללכת כי אמא לא אוהבת אותו ולא רוצה שהוא יהיה שם. היא בוכה.
אני מחכה בסבלנות לסוף ההצגה שלו.

ביום שישי עשיתי טעות. זו נקודת התורפה שלי.
אחותו.
אני כל כך אוהבת אותה ותמיד הרגשתי כל כך מחוברת אליה.
שיתפתי אותה, בשקט בשקט, במה שקורה, לפני שהכל התפוצץ.
אבל אז הוא החליט להציג אותי כבוגדת, ולהכחיש שהוא אי פעם תקף אותי.
היא הפסיקה לדבר איתי אחרי זה.
וזה הכאיב לי כל כך.
אני יודעת שהיא אחותו, ולא מצפה שלא תהיה לצידו, אבל את ידעת. אני סיפרתי לך לפני שהכל התפוצץ.
לפני התביעה, לפני שהייתי "בוגדת", לפני.
ביום שישי שלחתי לה הודעה שתודה שהיא מדברת איתו, שזה עוזר לשמור על הכל יותר רגוע. שחשוב לי שהיא תדע. שאני אוהבת.
היא לא ענתה.
תחושה קשה של בעיטה בבטן. מנסה להבין למה זה כל כך חשוב לי, ולאט לאט זה מתבהר.
אני מתאבלת, על האובדן שלה.
הכחשה.
ועכשיו הכעס. הכעס על הטלפון שקיבלתי במוצ"ש,
שאני חייבת להפסיק לערב משפחה, שהרבה זוגות לא מסתדרים, אז מתגרשים, וזה בסדר. וצריך לעשות את זה יפה.
"הרבה זוגות לא מסתדרים"
עוד בעיטה לבטן.
להפסיק לערב?
זה מה שנתן לי את הכח לצאת מכאן. להפסיק להסתיר, להפסיק לפחד, לא להסתתר יותר. זו לא אשמתי.
זו לא אשמתי.
זו לא אשמתי.
הילדה שלי לא צריכה לשקר. אני לא צריכה לשקר.
תספר למי שאתה רוצה שאני בוגדת, כבר אמרתי לך, אני מוכנה ללכת לפוליגרף, אתה מוכן?
נשאל. כמה אמיתיות הטענות שלך. ונשאל. אם אף פעם לא היו לי סימנים כחולים. 
אני מבינה אותה, אבל כועסת. וכואבת.
בגלל תגובות כאלו נשים כמוני מתקשות לספר. בגלל תגובות כאלו הן ממשיכות להישאר בשקט, לחפות עליו,
ללמד גם את הילדים לשקר.
אמרתי לך פעם, ותחשבי - אם זה נכון מה שאני אומרת? תחשבי מה זה עושה לי, שאת אומרת לי שאת "לא נוקטת עמדה".
אני מנסה להבין אותך. אבל זה כואב כל כך.
הלוואי שלא היית כל כך חשובה לי, ואז תחשבי מה שתרצי.
אני אכבד את הבקשה שלך, ולא אפנה אליך יותר.
הלוואי שזה יפסיק לגרום לי לבכות.
אבל זו התחושה הכי קשה שיש. שלא מאמינים לך. שלא מאמינים לך.

אנחנו לא "זוג שלא הסתדר". אני אישה מוכה.
והמדיניות הישראלית המפגרת הזאת של "לא לנקוט עמדה", מישהו חייב לעשות איתה משהו.
תנקטו עמדה. גם אם אלה שכנים שלכם.
בואו אליה. תגידו לה את בסדר. תגידו לה זו לא אשמתך.
תגידו לה זה לא לגיטימי.
תגידו לה לכי לקבל עזרה.
תגידו לה אנחנו מאמינים לך.
אנחנו מאמינים לך.

הלוואי שלא היית כל כך חשובה לי.

יום חמישי, 15 באוגוסט 2013

מתמלאים

אני גאה בעצמי, שאני יודעת לבקש את התמיכות, במקום שבו הן באמת יעזרו לי.
שאני יודעת לקבל עזרה, לא ממקום מתקרבן, אלא דווקא ממקום של עוצמה,
ממקום שיודע שאלו האנשים שיתנו לי עוד כוח.
שאני נשארת פועלת.
שלמרות הכל, אני מעצבת את חיי. ושאני יודעת שאני לא יכולה ולא צריכה לבד.

תמיד חשבתי שהתיקון שלי הוא לבנות זוגיות אחרת, זוגיות טובה. זוגיות שמעצימה את שני היחידים שבה.
אולי זה לא נכון. אולי התיקון שלי הוא דווקא לדעת לומר שאם רע לי, אז לא.
לדעת ללכת.

יום שלישי, 13 באוגוסט 2013

ושוב...

קצת פחות משבוע.

שישה ימים.
כדי ששוב תגיד לי איך שאני אולי אמא נהדרת אבל עדיף לילדים שיהיו איתך ואתה תרשה לי לראות אותם כל יום.
להגיד שאולי נכון שגידלתי כל אחד מהם במשך שנה בבית, אבל היי - אתה זה שאיתם כבר שבוע שלם בחופש הגדול, בזמן שאני "משקיעה בקריירה שלי". להגיד לי שאני בכלל לא אגדל אותם כי אני לא פנויה להם.
ולמה שתתן לעובדות לבלבל אותך?
אז מה, אם אני יוצאת לפגישות עבודה בשעה שמונה בערב רק כדי לא לעשות דברים דחופים על חשבון הזמן שלי איתם.
אז מה, אם בכל השנה האחרונה הפכתי עולמות כדי שאוכל להישאר עם הקטן שנה שלמה בבית ולא לפגוע בגובה המשכורת.
אז מה, אם דאגתי בימים בהם לא הייתי לבייביסיטר, רק כדי לשמור על היום שלך לכתוב עבודות בנחת ובשקט, בזמן שאני כותבת את כל העבודות שלי אל תוך הלילה (ושומעת בבוקר כמה שאני רק רוצה לישון).
אז מה אם אתה נע בין להגיד שהם צריכים להיות אצלך ולהגיד שאתה לא תהיה חייב לראות את הילדים בכלל.
אז מה.

אני מנסה לא להיטלטל איתך. לא לתת לתנודות שלך לסחוף גם אותי. אבל זה לא קל. טיפול של פעם בשבוע ממש לא מספיק לקצב המסחרר שלך. אני מנסה לחתוך את השיחה, "זו אלימות" אתה אומר לי. ממש ציניות במיטבה.
אוקי, אנחנו בכלל לא צריכים לדבר על הדברים האלה, בשביל זה יש מגשרים, אני מנסה.
בסדר. אז אתה תמצא מישהו. מתישהו. ותלך. מתישהו. כמו שאתה ממש מתכוון ללכת לטיפול. מתישהו.
בינתיים, שימי את החיים שלך על הולד. אולי אני אקח את הילדים, כי הם שלי. אולי אני אלך לאנשהו ואת תצטרכי למצוא בייביסיטר ברגע האחרון, כי אני לא חייב לך כלום. ותחיי ככה. כי אני יכול. ותכלס, אין לך יותר מדי מה לעשות.
אבל אל תשכחי להודיע לי אם מישהו מגיע לפה. זה הבית שלי גם את יודעת.

אתה תהיה זהיר עכשיו, אני יודעת,  אבל תנצל כל דרך אפשרית להראות לי מי שולט, להחזיר לי את תחושת חוסר האונים.

שישה ימים.
כדי ששוב תבהיר לי שאתה תעשה מה שבא לך, מתי שבא לך. טיפול, גישור - זה לא משנה.
כל דבר שדורש את שיתוף הפעולה שלך משאיר אותי בידיים שלך.
יש לך את הכוח למרוח אותי,
לקחת את הזמן,
לשחק היטב את הקלפים שעוד נשארו לך.




כתבתי את הקטע הזה לפני כמה ימים ולא פרסמתי, מפרסמת אותו עכשיו
---

אני לא יודעת להבחין בין רגעי הטירוף ורגעי השפיות שלי.
איזו מחשבה היא שקולה?

אני כועסת מדי. אבל הכעס מוצדק. האם להקשיב לו? או שהוא משבש לי הכל, וצריך לחכות שהוא ירגע?
איזו תפיסה היא זו שמעוותת?
זו ששבויה? או זו שאומרת לי שנפגעתי כבר מספיק, ודי?

לא שמרת עלי.
פעם אחרי פעם בגדת באמון שלי. חשפת סודות. רגעים כמוסים. נתתי בך אמון. לא שמרת עלי.
אני כועסת כל כך.

כועסת כי גם עכשיו אתה מחזיר שוב ושוב את הכדור אלי. ומה איתך? אתה שואל אותי. את בכלל רוצה?
אני רואה את הילד שרוצה להרגיש אהוב,
אבל זה לא הוגן.
הרווחתי ביושר את הזכות לא להגיד מה אני רוצה. הרווחתי ביושר את הזכות לשמור את הקלפים שלי קרוב קרוב,
ולראות כמה בכלל אתה מוכן להתאמץ. כמה בכלל אתה רוצה.

יום שישי, 9 באוגוסט 2013

דבש

ביקשת סליחה.
ידעת. ידעת מה. ידעת למה. ידעת הכל.
כאבת. את הכאב שלי. את העתיד שלנו. את מי שאתה.

פחדתי מהרגע הזה. הרגע שבו כלב השמירה שלך יחזור למקומו, ושוב יציץ מהעיניים שלך האיש אותו אני אוהבת.
אני רואה אותך.

רואה את המצוקה שלך. רואה כמה אתה רחוק מהאיש שדמיינת שתהיה. ממי שאתה עוד רוצה להיות.

זה השלב שאנשים לא מצליחים להבין. הם מבינים מיד את התוקפנות, ההתעללות, הכאב שנגרם מהחיים בצל האלימות. הם לא מצליחים להבין את הכנות והכאב שיש בשלב הזה. את זה שאת מכירה אותו הכי טוב בעולם, ויודעת שעכשיו אין לך ממה לפחד. שאת יודעת לזהות את השנייה שבה צריך להתחיל לחשוש. שאת לא שם עכשיו.

זה מוזר, שלא מבינים את זה. למה אתם חושבים שאני פה עד עכשיו? איזו אישה שפויה הייתה נשארת במצב הזה, נכנסת למצב הזה, בלי שהייתה לה אמונה אמיתית, וסיבה אמיתית להאמין, בטוב שמסתתר מאחורי כל השחור הזה?
כמו שאישה מוכה היא לא אישה שיושבת מקופלת בפינת הבית ובוכה, כמו שגבר מכה הוא לא רק הגבר שנכנס הביתה ואין לו אוכל אז הוא נותן אגרוף בבטן, ירח הדבש המדומה הוא לא שרשרת והבטחות חסרות משמעות. הוא המודעות שמבליחה בו והאמפתיה לכאב האמיתי שיש לצד השני. הוא חוסר הנכונות להשלים עם גורל שנגזר עליו ועליך פעם מזמן, כשהוא נולד כמו שנולד. כשהוא גדל כמו שגדל. הוא האמונה שאם יאהבו אותו מספיק זה ימלא את החור השחור הזה שפעור בלב שלו. הוא חוסר היכולת לנטוש אותו גם.

ידעתי שזה יגיע. ידעתי שהוא כן יודע. ידעתי שהוא כן מבין. התכוננתי. דאגתי לכך שלא תהיה דרך חזרה למצב ממנו באנו. סיפרתי. סיפרתי לכל מי שהיה אפשר. תספר גם. זה ישחרר אותך. תבקש עזרה מהאנשים שאוהבים אותך. תגיד חטאתי.
אנחנו לא נחזור לאותה המציאות. זה כואב. הנה העצב בא ומרוקן את כל האנרגיות שהיו טעונות באוויר בשבועיים האחרונים. אבל יש בזה גם הבטחה. יהיה פה שינוי. צריך יהיה להתמודד עם זה. ראש בראש, אין דרך אחרת. זה פתח. זה סיכוי.  אל תאבד אותו. אל תאבד אותו.

אמרת תודה.
באמת תעשה עם זה משהו?

יום שלישי, 6 באוגוסט 2013

מחכה לעצב

נשימה עמוקה.

הגעתי הביתה מהעבודה. הוא החזיר את הגדולה שלי בצהרים, וכל כך חיכיתי לראות אותה כבר. אתמול היא לא ישנה בבית, והיא רק בת שלוש. לזה עוד אצטרך להתרגל.
התיישבתי לשחק איתם, והדלת נפתחה. שוב הוא צץ. ואני רק רציתי להיות איתם קצת לבד.
ניסיתי להיות איתם כרגיל, אבל כל פעם שפתחתי את הפה ופניתי אליהם הוא מיד הציע משחק מלהיב אחר. כיף להם. אני לא מתערבת. אבל מרגישה איך אני הולכת ונדחקת לפינה, הולכת ושותקת.

ואז הגיעה חברה שלי, חברה שהוא החליט מסיבה לא ברורה שאשמה בזה שהכל מתפרק. כן, זו היא שהסיטה אותי נגדו. לא המכות שלו.
הוא דרש שהיא תצא מהבית. לא הסכמתי.
הוא פתח את הפה שלו וזרם בלתי פוסק של גועל נפש יצא החוצה. הוא לא צעק. הוא לא קילל.
הוא נגע בנקודות הרגישות שלה, אלה שהוא הכיר בגלל שפעם היא נתנה בו אמון.
היא חזקה, החברה שלי. ישבה שם ושתקה. שמעה דברים מזעזעים. שוב מול הגדולה. ושתקה.
"היא רעה" הוא אמר לילדה שלי. "היא צריכה ללכת מפה".

ואז הוא החליט להזמין משטרה. כנראה מן ניסיון פתטי לנקום בי על יום ראשון האחרון.
רק שכשהמשטרה הגיעה הם הציעו לי שוב להגיש תלונה.
ואני עדיין מפחדת לדפוק לו את החיים. ועדיין מפחדת לפגוע בהורים שלו, שהוא כל כך יקר להם.
ולא רציתי.
השוטרים היו יצירתיים במיוחד, הם הציעו שיעשו אתו שיחה ויסבירו לו שאני יכולה להגיש תלונה עכשיו,
ושכדאי לו להגיד להתראות לילדים וללכת הביתה. הוא הבין.
לפני שיצאו הם הדגישו כמה חשוב שכל הדברים האלה לא יקרו מול הילדים,
הם יקרים לכם, הם אמרו. אז בשבילם. לא משנה מה יש ביניכם.
אבל לא חלפו שתי שניות מאז שהם יצאו, והנה כבר הוא אומר לילדה,
שהוא צריך ללכת, כי החברה לא מסכימה ללכת. ובגללה אבא צריך לא לישון בבית.
היא בכתה.

היא ביקשה ללכת אתו שוב. זה קורע את הלב.
הוא יכול לעשות מה שבא לו אבל בגלל שהוא זה שהולך מפה - אותו היא תחפש.
אני אמשיך לדאוג לה, להתייעץ לגביה, לחשוב רק עליה כשאני לא מחזירה מלחמה.
והיא תחפש אותו.
זה מכאיב. הוא יודע שזה מכאיב.
הוא אומר לה שהיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה.
אני אומרת שאני לא מרשה. אתמול ישנת מחוץ לבית והיום זה זמן להיות בבית.
אני צריכה זמן להיות איתה בשפיות, להיות איתה כמו אמא שלה, ולא להיות רק זו שנאלצת להגיב לכל ההתפרצויות שלו כל הזמן.

אם היה אכפת לך ממנה היית אומר חשוב לי שתהיי עם אמא. אני אומרת את זה, לא משנה כמה אני שונאת אותך עכשיו. אני אומרת את זה בשבילה.

שאלו אותי היום אם אני כבר מרגישה את העצב.
אני לא יכולה להיות עצובה. לא כשכל יום אני רואה מחדש את המפלצת, שאני מצליחה להשתחרר ממנה עכשיו. הוא לא מתרכך. המבט הילדי המחוייך בעיניים, זה שהשאיר אותי לידו כל כך הרבה זמן, נעלם.
אני כבר מוכנה להתמודד עם העצב שיבוא כשהוא יחזור, המבט הזה,
כי אולי אז הילדים שלי יזכו סוף סוף באבא שקול, שבאמת רואה אותם. שבאמת חושב עליהם.
שלא נמצא במלחמת הישרדות שבה הכל מותר. 

יום ראשון, 4 באוגוסט 2013

יוצאים לדרך

זהו. התנענו. הגלגל התחיל את מסלולו וחשוב לשמור על התנועה שלו, לזכור למה התחלתי את כל זה, לא להתפתות לשגרה המוכרת.
שם המשחק עכשיו הוא שליטה. המטרה שלו היא להיות זה שקובע מה קורה בשטח.
אז הוא הגיש נגדי תביעת גירושין בבית דין רבני, כולל כל הסמכויות.
בין הטענות המקסימות שהוא מציין, ושגורמות לי משום מה אפילו לתחושת הקלה,
שאני לא כשירה, שהוא מטפל בהכל , שאני לא שומרת נגיעה מגברים זרים, שהוא זה שצריך לקבל את המשמורת על הילדים.
הסעיף האהוב עלי, נוגע לתשלומי המשכנתא עבור הבית. את המשכנתא לבית לקחו ההורים שלי על עצמם, "תוך כדי מסתוריות מוזרה בכל מה שנוגע לעניין התשלומים, לא היה לי נעים לברר מה הולך שם מחשש שיפגע בהם". גדול!
מה שגורם ללב להחמיץ הוא שזה כבר ממש בבירור על חשבון הילדים.
היום ביקרה בביתנו משטרה.
הוא הגיע הביתה בבוקר במפתיע, ולאחר שיחה שבה כינה אותי בשלל כינויים מרהיבים מול אמא שלי והילדה המדהימה שלי, אמרנו שנכנס לדבר בחדר כי די, כמה אפשר שהילדה תשמע. לא היה לי מושג כמה הוא עוד מתכוון להשמיע לה.
הוא נכנס לחדר, ולקח את המחשב. המייל שלי פתוח, ויש בו מסמכים חשובים שקשורים לתהליך הגירושין שהתחלנו בשעה טובה. אני אומרת לו שהוא לא יכול לחטט לי בדברים, ושאני פוחדת שימחק לי מידע. הוא עונה שהמחשב שייך לו כי קיבל אותו מתנה. כל הדברים שלי עליו, תן לי להוציא אותם ואז תקח את המחשב. הוא מסרב להחזיר. אני נשארת קרוב, כמה שיותר צמוד. לא נוגעת בו אפילו באצבע ומנסה להצליח לגעת רק במחשב ולדאוג שישאר סגור. אני מבינה שזה לא הולך להסתיים בקרוב. פעם אחרונה זה נגמר בסימנים כחולים. אני מרגישה מנוסה יותר, וקוראת לאמא שתתקשר למשטרה. הוא שולח את אמא שלי לגיהנום כמה פעמים.
לוקח כמה דקות אבל הם מגיעים. שואלים כמה שאלות, אם הוא הרביץ לי. אני עונה שלא נגע בי הפעם, אבל שקרה בעבר. מסבירה שיש לי מסמכים רגישים במחשב שהוא עלול להניח עליהם יד. הם שואלים אם אני רוצה להגיש תלונה. אמא שלו מגיעה. הם גרים במרחק של שעה נסיעה. היא פשוט טסה לפה הכי מהר שהצליחה.
אני רואה את הבלבול והחרדה בעיניה. רואה שהיא מבינה שהמצב לגמרי יצא משליטה אבל מנסה שיגרם כמה שפחות נזק לילד שלה. אני מבינה אותה. מעריכה אותה. ובעיקר עצוב לי עליה. אני מסכמת איתה שלא אגיש תלונה, אבל שהיא תישאר איתי ולא תשאיר אותו איתי לבד. יש לי אמון בה. מקווה שזה לא יתנקם בי אחר כך.
אבא שלו מסכן. מדבר על כמה שאני אמא טובה, ואיך שאולי רק צריך לשים את העבר מאחור וללכת לטיפול. הוא לא רוצה שנתגרש. אני מנסה להסביר לו בעדינות מעבר לקו, שזה כבר קצת חסר תקווה. שלא נראה לי שיש מטפל בעולם הזה שיכול לעזור לו.
אמא לוקחת את הגדולה שלי איתה לסידורים, ואני מרגישה הרבה יותר רגועה. באיזשהו שלב אני יוצאת לטיפול במרכז, וחוזרת כדי לגלות שהוא הבטיח לילדה שיוצאים. הילדה מזמינה אותי גם ואני קופצת על ההזדמנות להעניק לה קצת תחושת נורמליות. אני אומרת לו, בוא ננסה להשאיר את המצב ככה עד שמסיימים - בשבילה. הוא אומר ודאי. באוטו אנחנו מספרים לה שכשנחזור הביתה נעשה תוכניות לחופש הגדול, ונרשום לאן נצא לבלות בכל יום. היא חיכתה לחופש הזה ותכננה כל כך הרבה דברים... 
הוא מתנהג כמו אבא מדהים, ודואג כמובן לצלם את עצמו. בשנייה שאנחנו מגיעים הביתה המבט בעיניים שוב משתנה. הוא החליט שהוא לא ישן בבית. ממש לא מפריע לי, אבל ברור לי שזה מתוך ניסיון לפגוע בילדה. הוא לוקח תיק ויוצא בלי להגיד לה אפילו שלום. היא כבר לא מתרגשת כשהוא יוצא. לפני השינה היא שואלת למה הוא לא ישן פה. אני מסבירה בקצרה שבתקופה הקרובה אבא לא ישן כל יום בבית, הוא יבקר קצת את סבתא. שהיא תראה אותו המון בכל מקרה, וששנינו אוהבים אותה מאוד.
היא שואלת אם המשטרה לא הייתה השוטר המצרי. 

אני חוזרת על שגרת הערב שלה, משכיבה אותה ואת הקטן לישון, מרגישה טוב. התחלתי. זהו. יהיה קשה, אבל אני משוחררת. כואב לי שלא אוכל לחסוך ממנה את השריטות, אבל כבר סומכת על עצמי שאעשה את הכי טוב שאפשר. בנסיבות המקוללות האלו.

זה המקום להודות למשפחה, לחברות, למרכז לטיפול באלימות, ולכל מי שליווה אותי בסיוט של השבועיים האחרונים. אתם מדהימים. ותודה.

מבטיחה להמשיך לעדכן..

יום חמישי, 1 באוגוסט 2013

מתחילה לכתוב

תקועה במעגל
אני כותבת כדי לנסות להיאחז בתחושה חמקמקה שהכתה בי לפני שבועיים, ושהניעה אותי לפעול בפעם הראשונה. הילדה שלי, היפה שלי, שמאמינה בי כל כך, שלומדת ממני וסומכת עלי שאדריך אותה בתבונה איך לנהוג בעולם הזה, הסתכלה בי בעיניים החומות הגדולות שלה ושתקה.
זה קרה אחרי שהיא סיפרה לאורחת שלנו, אישה צעירה בהריון ראשון שהתארחה אצלנו יחד עם בעלה כדי להכיר את הקהילה באזור בו אנחנו גרים. "היום אבא שלי היכה את אמא שלי". קיפאון. "לא מתוקה, הוא לא היכה אותי, הוא רק רצה לקחת את התיק ולא נזהר מספיק אז קיבלתי מכה". אני מסתובבת במהירות על האישה הזרה, "זה הבהיל אותה נורא, כי צעקתי שהוא הכאיב לי. הייתי צריכה לחשוב יותר לפני שהגבתי ככה מולה אבל יצא לי" החכמה שלי מתעקשת "אבל אמא הוא הפיל אותך ככה" "נכון, אני נפלתי. אבל הוא לא התכוון". בשלב הזה אני כבר לא יודעת אם קונים את הסיפור שלי או לא, אבל אני בוחרת להתעלם מזה. איך הייתי מגיבה אם באמת הוא היה סתם מפיל אותי בטעות? אני שואלת את עצמי ומנסה להשאיר את עצמי ממוקדת.
למחרת בבוקר היא אומרת את זה שוב. "פעם אבא שלי הרביץ לאמא שלי". אני מבינה שאם לא אעשה משהו היא כבר תגיד את זה בגן, ואז מה? כשאני משכיבה אותה לישון צהריים אני אומרת לה בלחש, את יודעת מתוקה, נכון שאבא הפיל את אמא אבל הוא לא התכוון, ואחרי זה הוא ביקש סליחה. "אבל הוא לא ביקש סליחה" היא לא תקל עלי. הוא ביקש אחר כך, כשלא שמעת, אני משקרת. ובגלל שהוא הצטער וביקש סליחה אל תגידי שהוא היכה אותי, זה יכול להעליב אותו.
את זה היא הבינה. תלתה בי מבט סומך והבינה. אבא עלול להיעלב. היא לא רוצה להעליב את אבא. היא אוהבת את אבא שלה מאוד והוא אותה. יש לה אבא כמו שאני תמיד רציתי שיהיה לי. מאותו רגע היא לא הזכירה את הנושא הזה שוב. אני בלעתי את הרוק ויצאתי מהחדר. רציתי להקיא. שיקרתי לילדה שלי. אני לא יכולה להרשות לעצמי לעשות את זה שוב.
העניין עם אלימות זה שהיא הרבה יותר חמקמקה ממה שנדמה כששומעים את המילה הזו. אפילו כשמדברים על אלימות מילולית או רגשית, התמונה שעולה לי בראש היא של אישה יושבת מכווצת ובוכה וגבר רם וחסון שעומד מעליה ומקלל ומגדף בקולי קולות כך שכל הרחוב שומע.
הגבר שלי לא מקלל ולא צועק. למעשה הוא מדבר ממש בשקט. ממש ממש בשקט, כשהוא כועס. "אני לא כועס" הוא נועץ בך מבט קר ופונה לענייניו. ואת כבר מרגישה את זה, משהו רע מזדחל בבטן שלך. הנה, נגמר הטוב. הנה זה מתחיל. כמה זמן זה יקח הפעם? המלחמה השקטה, ההתפרצות שבסופה, יומיים בלי לדבר עד להשלמה, ואז? כמה זמן של נחת עד הפעם הבאה?
לפעמים עד מבלה שעות תוך כדי העבודה בניסיון להבין מה עשית הפעם שגרם לו להיות ככה. זה היה איזה משפט שאמרת ליד המשפחה שלך שהעליב אותו? אולי הערת יותר מדי לגבי הילדים? ואולי סתם, פספסת איזה טיפה של לכלוך בשירותים. את יודעת שזו נקודת חולשה שלו. אם תחכי מספיק את תגלי, אבל את רוצה להיות מוכנה. את הופכת בראש שלך שוב ושוב את היומיים האחרונים, מנסה להבין איפה טעית.
ואז, כשמתחיל המבט הקר יש שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא לנסות להיעלם, להתכווץ עד כמה שאפשר, לתת להכל לעבור מעלייך, ללכת בשקט בשקט שלא ישים לב שאת שם, שלא תרגיזי אותו עוד יותר, עד שזה יעבור והוא ירגע. הרבה פעמים זה עובד, ולפעמים אפילו הצלחתי להגיע למצב שבו לא הייתה התפרצות בכלל. זה דורש הרבה ויתורים, תקופה של כמה ימים שבהם את יודעת שאת לא יכולה לבקש כלום, לא יכולה להגיד מה את חושבת אפילו אם משהו ממש חורה לך. את צריכה להסכים עם כל מה שהוא עושה, ולתת לו לעשות כל מה שהוא רוצה, ולתפקד כאילו את לבד מצד אחד, אבל לתת לו את מה שאתם רגילים שאת עושה בשבילו כרגיל. יכול להיות שהוא ימשיך לעשות את התפקידים שלו מעצמו. יכול להיות גם שלא. התקופות האלו קשות ומתישות, אבל בסופן יש תחושת הצלחה. עברת את זה. זה עבר בשלום.
ואז מדי פעם התסריט קורה קצת אחרת. זה יכול להיות בגלל שאת קצת מתקוממת – די, נמאס לי רק בגלל המבט המפחיד הזה שלך ללכת על ביצים לשבוע. אם אני רוצה שתנהג יותר לאט מותר לי להגיד את זה. ואז את צועקת, ואת עוקצת חזרה, ואת עושה הכל חוץ מלשתוק כי נמאס לך לשתוק. אז בעצם מה ההבדל בינך לבינו? הוא יחזור ויזכיר את זה שוב ושוב אחר כך. זו את שצועקת. זו את שקוראת בשמות. זו את שמעירה. זו את.
והקטע במשחק המתיש הזה זה שהוא צודק – הרי צעקתי. אפילו צרחתי. הרי אמרתי שהוא רע ואכזר. הרי התחלתי רצף של עקיצות ביקורתיות ולא הפסקתי עוד ועוד כדי שהוא יפסיק עם המשפטים האלה שהוא אומר שם ברקע. כי זה עובד. כשאת תוקפת חזרה, הוא מפסיק. חוזר לחדר שלו, וחוזרת המלחמה השקטה. המעיקה והנוראית, אבל השקטה.
ולפעמים התסריט הזה משתנה כי הוא לוקח ממני משהו ששלי. זה יכול להיות הפלאפון שלי. זה יכול להיות המחשב שאני בדיוק עובדת עליו. אני אבקש שיחזיר אותם, הוא יתרחק. אני אתקרב ואנסה לקחת אותם. ואם אני אגע בו, זה יקרה. "את תוקפת אותי" הוא יגיד "בלי אלימות!" הוא יצעק. את תתרחקי "אבל תחזיר לי את זה, זה שלי". הוא לא יחזיר, את תתקרבי שוב, ואז זה יקרה.
זה לא קורה הרבה. את הרי משתדלת כמה שפחות "לתקוף". אפילו אם הוא לוקח את הפלאפון, או נועל את הדלת ולוקח את המפתח (תמיד יש לזה סיבה טובה) או לוקח את המפתח של האוטו כי "הרכב רשום על שמו". לא תמיד את תנסי לקחת אותם חזרה. הרבה פעמים את תצעקי איזה משהו אומלל שלא ישאיר רושם על אף אחד ותכנסי לחדר, תתכסי בשמיכה ותבכי. אבל לפעמים, רק לפעמים, זה באמת ממש חשוב לך מה שהוא לקח.
זה קרה פעם אחת אחרי ריב. החלטתי פשוט ללכת ולסיים את העבודה שאני חייבת לגמור באותו הלילה, כי די. אי אפשר שהריבים שלנו ישפיעו על העבודה שלי ועל השם הטוב שלי ועל התפקוד שלי בכלל. אני לא יכולה להיות תלויה בו. את יושבת בחדר ועובדת על המחשב. תוך כמה שניות הוא מגיע ונשכב על מזרון על הרצפה. אני הולך לישון, הוא אומר. לכי לעבוד במקום אחר. את תמיד עובדת במיטה שלך ולרגע אחד רגש גא אומר לך למה שתלכי מפה? רק בגלל שהוא כועס? את התחלת לעבוד פה, את תמיד עובדת פה. הוא לא תמיד ישן פה. "אני אעבוד בשקט" את אומרת בזהירות, "אבל אין לי מקום אחר לעבוד בו." "זה מפריע לי לישון" הוא רועם, את מתעלמת. את לא רוצה להיגרר לעוד ריב, אבל גם לא רוצה שוב לפעול מתוך הפחד הזה. פתאום הוא קם, לוקח את המחשב מניח אותו מתחת לכרית שלו ונשכב עליו. תחזיר לי את זה אני באמצע עבודה! אפילו לא שמרתי, אני כבר חצי שעה עובדת על זה ואני חייבת להגיש את זה הלילה! הוא מתכסה עד מעל לראש ומתעלם. תחזיר לי את זה! את צועקת. אני אלך למקום אחר נו תחזיר לי! "זה המחשב שלי". הוא עונה בקול אדיש. מה את עושה עכשיו? מה עושים מהנקודה הזו? זה המקום שבו האלימות הופכת להיות האחריות שלך, האשמה שלך. זה המקום שינוצל שוב ושוב ויוסבר שוב ושוב איך בעצם את זו שניגשת ותקפת. מה תעשי במצב כזה? איזה אפשרויות יש לך? את יכולה להיכנע וללכת לישון, להרוס חצי שעה של עבודה ואת שמך הטוב. את לא רוצה. לא שוב. את יורדת מהמיטה ומתיישבת מעליו, על המזרון שעליו הוא שוכב. אני לא זזה מפה עד שתחזיר לי את המחשב, אני באמצע עבודה. את חושבת שאת נשמעת החלטית, ומה הוא יכול לעשות מפה? הוא יבין כמה זה מטופש ויחזיר לך אותו. תתרחקי ממני הוא אומר. אני לא זזה עד שאתה לא מחזיר לי את המחשב אני באמצע עבודה ואני לא יכולה להפסיק עכשיו, את מתעקשת. "תניחי לי את מפריעה לי" אז תתן לי את המחשב ואני אלך איתו למקום אחר כמו שרצית בהתחלה נו "תתרחקי ממני את מכאיבה לי" אני לא עושה כלום רק יושבת את אומרת ובודקת את עצמך תוך כדי, ואומרת, כבר הרבה פחות החלטית "אבל תחזיר לי את המחשב אני חייבת אותו נו בבקשה" תתרחקי ממני כבר הוא צועק ומתחיל להזיז אותך עם הרגליים שלו. אני לא זזה מפה! "תתרחקי יא משוגעת!" בעיטה. תתרחקי! בעיטה. תתרחקי יא שדה! תתרחקי משוגעת! בעיטה. עוד בעיטה. את לא מבינה מה קורה איתך. מה תתקפלי בפינה ותבכי כמו איזו אישה מוכה? מה זה הסרט הזה? "אני לא רוצה לעשות משהו רק בגלל שאתה מכאיב לי!" את צועקת, במשפט שנשמע הרבה יותר מדי רציונלי לסיטואציה הזו. תתרחקי ממני הוא ממשיך אההההה! מאיפה הוא יודע לבעוט כל כך טוב? תתרחקי!! תתרחקי! תעופי מפה! וזהו, את כבר מקופלת על הרצפה. יוצאת מהחדר מושפלת. בוכה. כואבת. בשירותים תגלי שעל שתי הירכיים שלך יש שני סימנים כחולים סגולים בגודל שאף פעם לא ראית. במיטה את אומרת לעצמך טוב, עכשיו זה כבר לא יקרה שוב. עכשיו שיש לך סימנים, הוא לא יעיז להגיע למצב כזה שוב.
את לא הולכת למשטרה ולא כלום. את מדי מופתעת. כבר יצא שהוא ירק עליך. כבר יצא שהוא נעל את הבית כשרצית לצאת. אפילו יצא שהוא השכיב אותך על הרצפה "תרגעי משוגעת", אחרי שנכנסת להיסטריה כשהוא החזיק את הילדה שלך כשהייתה בת שנה ולא נתן לך להגיע אליה כשהיא בוכה. אבל סימנים? זה לא קרה. זה יהיה חייב להיות הדבר שיעשה שינוי.
למחרת את עולה במדרגות לעבודה שלך, וכואב לך. כואב כל כך ללכת. את מרגישה את הכאב וצורם יותר האבסורד שבמצב הזה. בחיים לא דמיינת את עצמך בסיטואציה כזו. אף פעם. את מתיישבת מול הבוסית שלך. והיא לא מפספסת, היא יודעת שמשהו קורה. היא נותנת מבט אמפתי ומחכה שתדברי. את מתחילה לבכות. ממציאה משהו על עומס וקושי והילדים וחוסר שינה ובוכה בלי היגיון. היא תבין אותך, אבל אף פעם לא תדע.
בשבת ההורים שלך נמצאים. את דואגת שאמא שלך לא תהיה בסביבה כשאת מחליפה בגדים. איזה פחד, רק שלא תראה את זה. את מצלמת את הסימנים. משהו בראש שלך אומר לך שחייבת להישאר לזה עדות. במוצאי שבת הוא מבטיח שילך לטיפול. את מוחקת את התמונות שהוא לא ידע שצילמת, כדי לא לפגוע באמון שלו.
שבועיים אחר כך הוא יכעס שוב. הפעם לא יהיו בעיטות ולא כלום. הוא רק יודיע לך שהוא לא הולך לשום טיפול, כי זו את שצריכה טיפול בכלל. בטיפול הקודם שהייתם בו הוא עשה את הכל, את לא עשית כלום. את צריכה טיפול.
בין לבין יגיעו תקופות טובות. הוא יעזור, יטפל, ינקה, יבשל, יפרגן לך לצאת, יקנה עגילים, יהיה בעל מדהים. את תרגישי שאת כל כך אוהבת אותו, ובעצם מה את רוצה ממנו בכלל. את תהי כל כך קרובה, תלכי ותתאהבי מחדש, ואז תחזרי הביתה יום אחד גדושת אהבה, רק כדי לגלות שהמבט שלו כבה שוב. שיט.
ואז שבועיים של סיוט. הבית מבולגן. את מתרוצצת כל היום. מותשת. גמורה. תסנני משהו על איך שהבית נראה או משהו בסגנון. איזו טעות. הוא יגיד בקול ובהפגנתיות שאת מדברת אליו לא יפה. הילדה דרוכה. "למה אמא מדברת לא יפה?" אני לא יודע, בואי נשאל אותה. אמא למה את מדברת לא יפה? את הולכת משם כועסת ומושפלת. הוא נותן לילדה אגוז שלם. היא בת שלוש. אני לא מרשה אגוזים שלמים את אומרת. "אני מרשה לך. אמא למה את לא מרשה לה דברים שמותר לה? למה סתם את לא נותנת לה? למה? זה לא יפה ככה אמא!" את מסתכלת ישר אל הילדה שלך, מנסה לדבר אליה מעבר למילים המכאיבות שלו. הוא לא צועק. הוא לא מקלל. "זה מסוכן לך אגוזים שלמים ואני לא מרשה". תאכלי, הוא אומר לה. זה בסדר. אמא סתם לא מרשה. המדהימה הזו. היא לא אוכלת את האגוזים. "אמא את לא רואה שהיא כל כך רוצה את האגוזים? למה את לא מרשה לה דברים שהיא כל כך רוצה? למה את סתם לא מרשה לה? אני מרשה לך!" את מתרחקת משם, מביאה פלאפון ומקליטה את השיחה שהוא עושה עם הילדה שלך. את יודעת שאחר כך הוא יגיד שלא היה כזה דבר.
אחר כך הוא יסביר לך שהוא יודע שזה לא היה בסדר, אבל הרעיון הזה נכנס לו לראש רק אחרי שאת אמרת ליד הילדה שהוא לא חושב עליה כי הוא סרב לקחת אותה לחבר שהיא קבעה איתו סתם כי אין לו כוח. את דיברת עליו מול הילדה, הוא ידבר עליך פי עשר. זו הדינמיקה. אבל תמיד, את זו שבעצם מתחילה.
אני חוזרת לאותו יום שישי שבו היו אמורים להגיע אורחים. יום לפני כן קבענו שהוא מוציא את הילדים ופוגש את הסבא והסבתא, ואני נשארת בבית לנקות ולהכין אוכל. בלילה אני לא ישנה טוב, הקטן מתעורר כמה פעמים ואני קמה אליו. בבוקר אני קמה בחמש וחצי להניק את הקטן ומשגיחה עליו עד שהוא מתעורר. כשהוא מתעורר ולוקח אותו אני חוזרת להתכסות, מנסה להרוויח עוד כמה רגעים של שינה לפני יום עמוס בעבודה. אני מתחילה לצלול והוא מתייצב בחדר "קומי." הוא פוקד. די נו תן לי לנוח קצת אני עוד מעט אקום. "את כל הזמן ישנה איך את יכולה לישון כל כך הרבה" התחושה המגעילה שעולה בך כשהוא אומר את המשפט הזה. הקטן רק בן שנה, רק לפני חודש למד לישון לילה שלם. חצי שנה קמת לבדך לילה לילה כל שלוש שעות, כי גם ככה צריך להניק אותו אז למה שהוא יעזור לך. אחר כך כשהוא כבר גדל קצת וישן את המחצית הראשונה של הלילה ברצף, נאלצת לבלות את הלילות בעבודה. את עובדת במשרה מלאה וגם שומרת על הילד בבית. כשהוא היה קטן וישן בימים היה יותר זמן עבודה במשך היום, כשהשינה ביום שלו התקצרה והזמנים האלו כבר שימשו כדי לילדון הרעב ארוחות בלי סוף, התחלת לעבוד בלילות. שנה שלמה שלא ישנת בה יותר מחמש שעות בלילה, וגם הן לעולם לא רצופות. העזרה היחידה שביקשת ממנו זה שאת הבוקר יקח עליו – הוא בלאו הכי קם כדי להתפלל, והילדים מאוד רגועים בבוקר. צריך לשים עין, ולהכין ארוחת בוקר– סנדביצים פרות וירק לגדולה. בכל פעם שהוא כעס בשנה האחרונה, הוא הזכיר כמה את ישנה. את כל היום רק ישנה. ואת גם לא כשירה לגדל את הילדים, כי את רק רוצה לישון והוא זה שמכין להם ארוחות בוקר. רגע אחד, מי מכין להם ארוחות בוקר? את מכינה להם ארוחות בוקר? את לא יכולה לגדל אותם. אולי יום יומיים אבל לא יותר מזה. ככה, במחי משפט, הוא מקטין וממזער את סחיטת הכוחות המטורפת שאת מוציאה מעצמך, כדי להמשיך לעבוד במשרה מלאה אבל להשאיר את הקטן בבית עד שיהיה בן שנה. כל מי ששומע על מה שאת עושה לא מאמין. כל מי שרואה אותך מתפקדת פשוט נדהם. חוץ ממנו. הוא רואה רק כמה את ישנה ואיך שאת לא מכינה ארוחות בוקר. כן, לקום מהמיטה בשעה שבע בבוקר כשיש לך שני ילדים זו בהחלט הגזמה. אז מה אם את זו שלוקחת ומחזירה מהגן, מכינה צהרים ומקבלת את כולם לבית נקי ומסודר כשהם חוזרים, עם ארוחה בריאה ומזינה. אז מה אם את קורעת את עצמך כדי לעבוד בלילה כדי שיתאפשר לך לתחזק כך את הבית והמשפחה במשך שעות היום. אז מה אם את לא הולכת לישון לפני שתים עשרה בלילה, ובמשך כמעט שנה בשעה אחת הקטן כבר הצטרף אליך למיטה ככה שיותר נמנמת מישנת. יש לך אידיאל של שינה. כל מה שמעניין אותך זה לישון.
אז אחרי הנאום הקבוע על זה שאני רק ישנה כל הזמן, לקחתי לעצמי עוד רבע שעה להתאושש וקמתי. חשבתי שאני קמה כדי להתחיל לנקות ולסדר ושהנה הם יכולים לצאת מהבית כדי שאתחיל בעבודה. ברגע שקמתי הוא נעלם אל תוך החדר, שמיכה מעל הראש. זהו. קום אתה אמור לקחת אותם קבעת עם ההורים. תעזבי אותי תני לי לישון. את מושכת את השמיכה מעל הראש שלו. אקט אלים ותוקפני, את יודעת. הוא מושך חזרה. את מחליטה שאת צריכה פשוט להיעלם מהשטח לכמה רגעים כדי שהוא יחזור לקחת אחריות, לפעמים זה עוזר. אז את אומרת שאת נכנסת להתקלח וסוגרת על עצמך את הדלת. מקשיבה לכמה רגעים כדי לראות שהוא באמת קם ושהילדים לא לבד, וכשאת שומעת אותו את פותחת את הברז. השמפו עדיין על הראש שלך כשהמים מפסיקים. לוקח לך כמה שניות להבין ואז עוד כמה שניות לעקל, הוא סגר את הברז הראשי של המים. את תקועה במקלחת עם שמפו על הראש. תפתח חזרה את הברז את אומרת. אבל כמובן שהוא לא יגיב. את מוצאת את עצמך יוצאת מהבית שלך עם חלוק בזריזות לארון הצמוד לדלת כדי לפתוח לעצמך חזרה את המים, מקווה שאף אחד לא יחליט בדיוק לצאת לחדר המדרגות. את מסיימת את המקלחת במהירות ויוצאת, הוא חוזר מיד למיטה ומתכסה בשמיכה מעל הראש. את מבינה שאין סיכוי שתצליחי לארגן את השבת הזו ככה. מנסה לחשוב מה לעשות, אני מחליטה לקחת את הילדים בעצמי החוצה לפגוש את סבא וסבתא, וכשהוא ירצה הוא יקום ויארגן שבת. אני מארגנת תיק הקטן על הידיים הגדולה נותנת לי יד, עומדת לפתוח את הדלת והנה הוא צץ משום מקום, נועל את הדלת ולוקח את המפתח. לאן את הולכת? הוא שואל "אני לוקחת את הילדים" את אומרת. את לא לוקחת אותם לשום מקום. "אבל אבא אנחנו הולכים לטיול לפגוש את סבא וסבתא" אי אפשר ללכת לטיול כי יש לנו אורחים לשבת וצריך לסדר ולנקות את הבית ולהכין אוכל לכבוד האורחים הוא מסביר. אוקי, אני אומרת, אז קח אותם אתה ואני אעשה הכל. לא, עד שלא מנקים ומסדרים אף אחד לא הולך לטיול. "אבל אני לא יכולה לסדר ולבשל כשהם כאן והקטן רוצה כל היום על הידיים שלי, סיכמנו שתיקח אותם קבענו עם ההורים אז תיקח אותם אתה ואני כבר אעשה הכל." לא. אז אני אקח אותם, אני מנסה שוב. לא. יום לפני התקלקל לי הפלאפון. את הסים שלי הוא שם במכשיר חלופי שהיה בבית, אבל הפלאפון היה נעול. ידעתי שהוא יודע לפתוח את זה ולא רציתי לצאת בלי דרך ליצור קשר, החלפתי בין כרטיסי הסים ושמתי את הכרטיס שלי במכשיר שהיה שלו. המכשיר שלו היה בתיק שלי כשרציתי לצאת, עם הסים שלי. איפה הפלאפון שלי? הוא שאל פתאום. נבהלתי. לא יודעת, עניתי. איפה הוא? הוא בתיק שלך? התיישבתי והחזקתי את התיק. לא. שיקרתי. הוא יקח לי גם את הפלאפון, ואני נעולה בבית ואין לי איך להתקשר לאף אחד. תני לי לראות הוא פקד. לא רוצה, הצמדתי את התיק אלי. הוא שלח יד לתוך התיק וניסה למשוך אותו, ניסיתי לשמור את התיק אצלי, פתאום הייתי מושכבת על הצד, היפה שלי התחילה לבכות. הוא עשה משהו שהכאיב מספיק כדי שאעזוב את התיק. "שקרנית, הנה הפלאפון". היא בכתה עדיין. אני בכיתי גם. אתה הרבצת לי. אני רק לקחתי את הפלאפון שלי הוא אמר. הרגשתי זוועה, שהוא גם הורס לי עכשיו את הילדה. מה אני רוצה ללמד אותה? שמותר לעשות את מה שהוא עשה אם מישהו לוקח לנו משחק שרצינו? לא, אמרתי בהחלטיות. אנחנו לא מכים גם אם הפלאפון היה אצלי.  ירד לי דם מהשפה. את סתם נשכת את עצמך הוא אמר. הייתי נסערת. תבקש סליחה, אנחנו לא מכים! רציתי להעביר לילדה שלי שראתה את הדבר הזה מסר ברור. הוא הלך משם, ואני לא ידעתי מה להגיד לה. פתאום הגיע אבא שלי, הם לא תפסו אותי בטלפון אז הם באו לאסוף אותם כי קבענו. אבא שלי הרביץ לאמא שלי היא אמרה. אבא שלי לא שומע טוב. הוא לא שמע. בדרך, הוא התקשר לאמא שלי. אמר שהילדה אומרת שהוא הרביץ ושהוא סתם לקח את התיק במהירות וקיבלתי מכה ושהוא לא יודע מה להגיד לה. אמא שלי התקשרה אלי, תמכתי בגירסא שלו. אז תגידי לה שהוא לא התכוון, היא אמרה, זה חשוב שהיא תדע שזה לא בכוונה.
ניקיתי סידרתי והכנתי אוכל. תוך כדי חשבתי על כל הפעמים הקטנות. אלו שהיו בשנה האחרונה, ואלו שהיו פעם. לפני הטיפול הראשון. נזכרתי באילת. איך הוא לקח לי את הפלאפון כי פחד שאני הולכת להקליט אותו במהלך ריב. איך הוא דחף אותי, איך הוא הרשה לעצמו כי היינו במקום זר. איך הבטחנו שנזכור מהטיול הזה רק את הכיף. נזכרתי בפעם הראשונה על ההר. איך רבנו קצת ואני התיישבתי ואמרתי שאני לא רוצה להמשיך לטייל ככה. איך הוא פשוט התחיל לדחוף אותי כדי שאתקדם. ונבהלתי כל כך. ואז הוא בכה. הוא לא יבכה שוב בריבים בינינו. נזכרתי איך עזבתי את הבית. איך שהוא ניסה לדחוף אותי מחוץ למיטה, הייתי בחודש שני להריון. ואז איך שהוא חסם לי את הדרך ואני ניסיתי לעבור וניסיתי להזיז אותו ורציתי לצאת, ואז הייתה לו שריטה על היד, ואמא שלו שגרה מעלינו אמרה שהיא תפתח לי תיק במשטרה. וצעקתי שאני רק רציתי לצאת שהוא חסם אותי שזה הוא שמשתמש בכוח ומה אני אמורה לעשות. ואיך הם אמרו לי אולי את פשוט טיפוס עצבני. כי אני צעקתי ובכיתי והוא דיבר בשקט. ואז הלכתי משם, לקחתי את כל הדברים שלי ועזבתי. והלכנו לטיפול ארוך, חצי שנה. וזה עזר, כמעט. לפחות לקטעים הקיצוניים ולתדירות. ואז נולד הקטן וזה חזר. ובגדול. וכששיקרתי לחכמה שלי כבר ידעתי שכן, זו אלימות. ואני רוצה החוצה.
ועכשיו הוא מכחיש. כל יום אני שואלת אותו, לא היו לי סימנים כחולים על הרגלים מהבעיטות שלך? אני לא יודע איך את ממציאה את הדברים האלו. זה ממש מזעזע אותי מה שאת אומרת. לא ירקת עלי אף פעם? אף פעם. אבל היא אפילו ראתה אותך! זה את הכנסת לה לראש. אני זאת שהוציאה לה את זה מהראש! יופי, כי את זו שאמרת לה מלכתחילה שהרבצתי לך. אני רק הכנסתי יד לתיק שלך והוצאתי את הפלאפון שלי. ולא היו לי סימנים כחולים על הרגלים מבעיטות אף פעם? זה לא קרה? נו באמת. חשבת פעם באמת שאולי זה הדמיון שלך? אני לא מבין איך את יכולה להגיד עלי דברים נוראיים כאלה עם כל מה שאני עושה בשבילך.
אני רוצה החוצה מפה. אני רוצה חיים טובים לילדים שלי. אני לא רוצה שהם יחשבו שזה נורמלי לכעוס ככה. אני לא רוצה לשקר להם שוב בחיים. אני גם לא רוצה שהם יאבדו את אבא שלהם, שהוא אבא טוב והם אוהבים אותו. אבל אם הוא פשוט אומר שזה הכול בדמיון שלי מה אני אמורה לעשות?
אני מצרפת פה קטע שכתבתי פעם מזמן. עוד לפני הטיפול הראשון. עוד לפני ההריון הראשון. לפני ארבע שנים בדיוק. הקטע הזה עדיין קולע.
"אני בהחלט מאמין שיש מצב שאנחנו מן נשמות תאומות" אמרת לי שלשום, תוך כדי ייאוש דווקא. גם אני מאמינה בזה. אני זוכרת איך הכרתי אותך , כאילו היית שם מאז ומתמיד. כאילו הכרנו מלידה. בלי שום פחד להתקרב, כאילו לא היית זר. התחלה מבטיחה – מה עוד אפשר לבקש? אז איך זה שעכשיו, אחרי 9 חודשי נישואין, אני עדיין מרגישה שאנחנו לא מצליחים להתקרב באמת? ממה אנחנו פוחדים? כשהכרתי אותך כתבתי עליך שיש בך נשמה גדולה וטובה, שאדם כזה אני רוצה להכיר לעומק. זכיתי, אני אשתך, הנשמה הטובה שלך כאן לצידי עכשיו כדי שאלמד להכיר אותה ולחשוף אותה, ובכל זאת – אני לא מצליחה להגיע אליה. כן, אני רואה אותה גם עכשיו, אחרי שראיתי את הצדדים הפחות יפים שלך. אחרי שראיתי אותך בשיא חולשתך, משתלח בי, לא רואה, לא עוצר, לא זוכר – רק מכאיב, מכאיב כדי שלא יכאב? או מכאיב כדי שלא אתקרב יותר? ובכל זאת, אני רואה אותה – את הנשמה היפה שלך. היא חזקה הרבה יותר מהחושך שבך. שמפחיד אותי כל כך. איך מסירים את כסות הנפש מעל אור הנשמה?