יום שני, 19 באוגוסט 2013

טובת הילדים?

אחד מהדברים הכי מפחידים בלעשות את הצעד הזה החוצה,
הוא שאני מפרקת לילדים את המשפחה שלהם.
ואז תמיד מציפות השאלות, אולי להם לא כל כך רע? אולי בשבילם זה עדיף?

אז זהו, שלא
הציטוט של רונית שמתייחס למבט... זה בדיוק זה.
וזה עוד בלי שהייתה אלימות פיסית:

רונית, בת 22, מספרת: "גיל ההתבגרות? מי זוכר? איזו התבגרות? כשכל החברות שלי היו עסוקות בללכת לתנועה, למדוד בגדים, או לרכל על הבנים, אני הייתי עסוקה בללכת הביתה ולמדוד את מצב הרוח שאיתו אבא שלי יחזור מהעבודה. הייתי חוזרת מבית ספר, מסדרת את הבית, מכינה צהריים לאחותי הקטנה, ומכינה שיעורים. הכי רציתי שהוא יחזור וימצא הכול במקום וככה לא תהייה לו סיבה לכעוס על אמא. היום, אני מנסה להבין מה היה כל כך מפחיד בזה. הוא אף פעם לא הרים יד. ובכל זאת, מספיק היה מבט אחד. מבט אחד קטן וכולנו היינו בשיתוק".
מתוך המאמר לגדול בצל אלימות במשפחה, ד"ר דניאלה שבאר שפירא. 



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה