קצת פחות משבוע.
שישה ימים.
כדי ששוב תגיד לי איך שאני אולי אמא נהדרת אבל עדיף לילדים שיהיו איתך ואתה תרשה לי לראות אותם כל יום.
להגיד שאולי נכון שגידלתי כל אחד מהם במשך שנה בבית, אבל היי - אתה זה שאיתם כבר שבוע שלם בחופש הגדול, בזמן שאני "משקיעה בקריירה שלי". להגיד לי שאני בכלל לא אגדל אותם כי אני לא פנויה להם.
ולמה שתתן לעובדות לבלבל אותך?
אז מה, אם אני יוצאת לפגישות עבודה בשעה שמונה בערב רק כדי לא לעשות דברים דחופים על חשבון הזמן שלי איתם.
אז מה, אם בכל השנה האחרונה הפכתי עולמות כדי שאוכל להישאר עם הקטן שנה שלמה בבית ולא לפגוע בגובה המשכורת.
אז מה, אם דאגתי בימים בהם לא הייתי לבייביסיטר, רק כדי לשמור על היום שלך לכתוב עבודות בנחת ובשקט, בזמן שאני כותבת את כל העבודות שלי אל תוך הלילה (ושומעת בבוקר כמה שאני רק רוצה לישון).
אז מה אם אתה נע בין להגיד שהם צריכים להיות אצלך ולהגיד שאתה לא תהיה חייב לראות את הילדים בכלל.
אז מה.
אני מנסה לא להיטלטל איתך. לא לתת לתנודות שלך לסחוף גם אותי. אבל זה לא קל. טיפול של פעם בשבוע ממש לא מספיק לקצב המסחרר שלך. אני מנסה לחתוך את השיחה, "זו אלימות" אתה אומר לי. ממש ציניות במיטבה.
אוקי, אנחנו בכלל לא צריכים לדבר על הדברים האלה, בשביל זה יש מגשרים, אני מנסה.
בסדר. אז אתה תמצא מישהו. מתישהו. ותלך. מתישהו. כמו שאתה ממש מתכוון ללכת לטיפול. מתישהו.
בינתיים, שימי את החיים שלך על הולד. אולי אני אקח את הילדים, כי הם שלי. אולי אני אלך לאנשהו ואת תצטרכי למצוא בייביסיטר ברגע האחרון, כי אני לא חייב לך כלום. ותחיי ככה. כי אני יכול. ותכלס, אין לך יותר מדי מה לעשות.
אבל אל תשכחי להודיע לי אם מישהו מגיע לפה. זה הבית שלי גם את יודעת.
אתה תהיה זהיר עכשיו, אני יודעת, אבל תנצל כל דרך אפשרית להראות לי מי שולט, להחזיר לי את תחושת חוסר האונים.
שישה ימים.
כדי ששוב תבהיר לי שאתה תעשה מה שבא לך, מתי שבא לך. טיפול, גישור - זה לא משנה.
כל דבר שדורש את שיתוף הפעולה שלך משאיר אותי בידיים שלך.
יש לך את הכוח למרוח אותי,
לקחת את הזמן,
לשחק היטב את הקלפים שעוד נשארו לך.
שישה ימים.
כדי ששוב תגיד לי איך שאני אולי אמא נהדרת אבל עדיף לילדים שיהיו איתך ואתה תרשה לי לראות אותם כל יום.
להגיד שאולי נכון שגידלתי כל אחד מהם במשך שנה בבית, אבל היי - אתה זה שאיתם כבר שבוע שלם בחופש הגדול, בזמן שאני "משקיעה בקריירה שלי". להגיד לי שאני בכלל לא אגדל אותם כי אני לא פנויה להם.
ולמה שתתן לעובדות לבלבל אותך?
אז מה, אם אני יוצאת לפגישות עבודה בשעה שמונה בערב רק כדי לא לעשות דברים דחופים על חשבון הזמן שלי איתם.
אז מה, אם בכל השנה האחרונה הפכתי עולמות כדי שאוכל להישאר עם הקטן שנה שלמה בבית ולא לפגוע בגובה המשכורת.
אז מה, אם דאגתי בימים בהם לא הייתי לבייביסיטר, רק כדי לשמור על היום שלך לכתוב עבודות בנחת ובשקט, בזמן שאני כותבת את כל העבודות שלי אל תוך הלילה (ושומעת בבוקר כמה שאני רק רוצה לישון).
אז מה אם אתה נע בין להגיד שהם צריכים להיות אצלך ולהגיד שאתה לא תהיה חייב לראות את הילדים בכלל.
אז מה.
אני מנסה לא להיטלטל איתך. לא לתת לתנודות שלך לסחוף גם אותי. אבל זה לא קל. טיפול של פעם בשבוע ממש לא מספיק לקצב המסחרר שלך. אני מנסה לחתוך את השיחה, "זו אלימות" אתה אומר לי. ממש ציניות במיטבה.
אוקי, אנחנו בכלל לא צריכים לדבר על הדברים האלה, בשביל זה יש מגשרים, אני מנסה.
בסדר. אז אתה תמצא מישהו. מתישהו. ותלך. מתישהו. כמו שאתה ממש מתכוון ללכת לטיפול. מתישהו.
בינתיים, שימי את החיים שלך על הולד. אולי אני אקח את הילדים, כי הם שלי. אולי אני אלך לאנשהו ואת תצטרכי למצוא בייביסיטר ברגע האחרון, כי אני לא חייב לך כלום. ותחיי ככה. כי אני יכול. ותכלס, אין לך יותר מדי מה לעשות.
אבל אל תשכחי להודיע לי אם מישהו מגיע לפה. זה הבית שלי גם את יודעת.
אתה תהיה זהיר עכשיו, אני יודעת, אבל תנצל כל דרך אפשרית להראות לי מי שולט, להחזיר לי את תחושת חוסר האונים.
שישה ימים.
כדי ששוב תבהיר לי שאתה תעשה מה שבא לך, מתי שבא לך. טיפול, גישור - זה לא משנה.
כל דבר שדורש את שיתוף הפעולה שלך משאיר אותי בידיים שלך.
יש לך את הכוח למרוח אותי,
לקחת את הזמן,
לשחק היטב את הקלפים שעוד נשארו לך.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה