ביקשת סליחה.
ידעת. ידעת מה. ידעת למה. ידעת הכל.
כאבת. את הכאב שלי. את העתיד שלנו. את מי שאתה.
פחדתי מהרגע הזה. הרגע שבו כלב השמירה שלך יחזור למקומו, ושוב יציץ
מהעיניים שלך האיש אותו אני אוהבת.
אני רואה אותך.
רואה את המצוקה שלך. רואה כמה אתה רחוק מהאיש שדמיינת שתהיה. ממי שאתה עוד רוצה להיות.
זה השלב שאנשים לא מצליחים להבין. הם מבינים מיד את התוקפנות,
ההתעללות, הכאב שנגרם מהחיים בצל האלימות. הם לא מצליחים להבין את הכנות והכאב שיש
בשלב הזה. את זה שאת מכירה אותו הכי טוב בעולם, ויודעת שעכשיו אין לך ממה לפחד.
שאת יודעת לזהות את השנייה שבה צריך להתחיל לחשוש. שאת לא שם עכשיו.
זה מוזר, שלא מבינים את זה. למה אתם חושבים שאני פה עד עכשיו? איזו
אישה שפויה הייתה נשארת במצב הזה, נכנסת למצב הזה, בלי שהייתה לה אמונה אמיתית,
וסיבה אמיתית להאמין, בטוב שמסתתר מאחורי כל השחור הזה?
כמו שאישה מוכה היא לא אישה שיושבת מקופלת בפינת הבית ובוכה, כמו שגבר
מכה הוא לא רק הגבר שנכנס הביתה ואין לו אוכל אז הוא נותן אגרוף בבטן, ירח הדבש
המדומה הוא לא שרשרת והבטחות חסרות משמעות. הוא המודעות שמבליחה בו והאמפתיה לכאב
האמיתי שיש לצד השני. הוא חוסר הנכונות להשלים עם גורל שנגזר עליו ועליך פעם מזמן,
כשהוא נולד כמו שנולד. כשהוא גדל כמו שגדל. הוא האמונה שאם יאהבו אותו מספיק זה
ימלא את החור השחור הזה שפעור בלב שלו. הוא חוסר היכולת לנטוש אותו גם.
ידעתי שזה יגיע. ידעתי שהוא כן יודע. ידעתי שהוא כן מבין. התכוננתי. דאגתי לכך שלא
תהיה דרך חזרה למצב ממנו באנו. סיפרתי. סיפרתי לכל מי שהיה אפשר. תספר גם. זה
ישחרר אותך. תבקש עזרה מהאנשים שאוהבים אותך. תגיד חטאתי.
אנחנו לא נחזור לאותה המציאות. זה כואב. הנה העצב בא ומרוקן את כל
האנרגיות שהיו טעונות באוויר בשבועיים האחרונים. אבל יש בזה גם הבטחה. יהיה פה
שינוי. צריך יהיה להתמודד עם זה. ראש בראש, אין דרך אחרת. זה פתח. זה סיכוי. אל תאבד אותו. אל תאבד אותו.
אמרת תודה.
באמת תעשה עם זה משהו?
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה