יום ראשון, 4 באוגוסט 2013

יוצאים לדרך

זהו. התנענו. הגלגל התחיל את מסלולו וחשוב לשמור על התנועה שלו, לזכור למה התחלתי את כל זה, לא להתפתות לשגרה המוכרת.
שם המשחק עכשיו הוא שליטה. המטרה שלו היא להיות זה שקובע מה קורה בשטח.
אז הוא הגיש נגדי תביעת גירושין בבית דין רבני, כולל כל הסמכויות.
בין הטענות המקסימות שהוא מציין, ושגורמות לי משום מה אפילו לתחושת הקלה,
שאני לא כשירה, שהוא מטפל בהכל , שאני לא שומרת נגיעה מגברים זרים, שהוא זה שצריך לקבל את המשמורת על הילדים.
הסעיף האהוב עלי, נוגע לתשלומי המשכנתא עבור הבית. את המשכנתא לבית לקחו ההורים שלי על עצמם, "תוך כדי מסתוריות מוזרה בכל מה שנוגע לעניין התשלומים, לא היה לי נעים לברר מה הולך שם מחשש שיפגע בהם". גדול!
מה שגורם ללב להחמיץ הוא שזה כבר ממש בבירור על חשבון הילדים.
היום ביקרה בביתנו משטרה.
הוא הגיע הביתה בבוקר במפתיע, ולאחר שיחה שבה כינה אותי בשלל כינויים מרהיבים מול אמא שלי והילדה המדהימה שלי, אמרנו שנכנס לדבר בחדר כי די, כמה אפשר שהילדה תשמע. לא היה לי מושג כמה הוא עוד מתכוון להשמיע לה.
הוא נכנס לחדר, ולקח את המחשב. המייל שלי פתוח, ויש בו מסמכים חשובים שקשורים לתהליך הגירושין שהתחלנו בשעה טובה. אני אומרת לו שהוא לא יכול לחטט לי בדברים, ושאני פוחדת שימחק לי מידע. הוא עונה שהמחשב שייך לו כי קיבל אותו מתנה. כל הדברים שלי עליו, תן לי להוציא אותם ואז תקח את המחשב. הוא מסרב להחזיר. אני נשארת קרוב, כמה שיותר צמוד. לא נוגעת בו אפילו באצבע ומנסה להצליח לגעת רק במחשב ולדאוג שישאר סגור. אני מבינה שזה לא הולך להסתיים בקרוב. פעם אחרונה זה נגמר בסימנים כחולים. אני מרגישה מנוסה יותר, וקוראת לאמא שתתקשר למשטרה. הוא שולח את אמא שלי לגיהנום כמה פעמים.
לוקח כמה דקות אבל הם מגיעים. שואלים כמה שאלות, אם הוא הרביץ לי. אני עונה שלא נגע בי הפעם, אבל שקרה בעבר. מסבירה שיש לי מסמכים רגישים במחשב שהוא עלול להניח עליהם יד. הם שואלים אם אני רוצה להגיש תלונה. אמא שלו מגיעה. הם גרים במרחק של שעה נסיעה. היא פשוט טסה לפה הכי מהר שהצליחה.
אני רואה את הבלבול והחרדה בעיניה. רואה שהיא מבינה שהמצב לגמרי יצא משליטה אבל מנסה שיגרם כמה שפחות נזק לילד שלה. אני מבינה אותה. מעריכה אותה. ובעיקר עצוב לי עליה. אני מסכמת איתה שלא אגיש תלונה, אבל שהיא תישאר איתי ולא תשאיר אותו איתי לבד. יש לי אמון בה. מקווה שזה לא יתנקם בי אחר כך.
אבא שלו מסכן. מדבר על כמה שאני אמא טובה, ואיך שאולי רק צריך לשים את העבר מאחור וללכת לטיפול. הוא לא רוצה שנתגרש. אני מנסה להסביר לו בעדינות מעבר לקו, שזה כבר קצת חסר תקווה. שלא נראה לי שיש מטפל בעולם הזה שיכול לעזור לו.
אמא לוקחת את הגדולה שלי איתה לסידורים, ואני מרגישה הרבה יותר רגועה. באיזשהו שלב אני יוצאת לטיפול במרכז, וחוזרת כדי לגלות שהוא הבטיח לילדה שיוצאים. הילדה מזמינה אותי גם ואני קופצת על ההזדמנות להעניק לה קצת תחושת נורמליות. אני אומרת לו, בוא ננסה להשאיר את המצב ככה עד שמסיימים - בשבילה. הוא אומר ודאי. באוטו אנחנו מספרים לה שכשנחזור הביתה נעשה תוכניות לחופש הגדול, ונרשום לאן נצא לבלות בכל יום. היא חיכתה לחופש הזה ותכננה כל כך הרבה דברים... 
הוא מתנהג כמו אבא מדהים, ודואג כמובן לצלם את עצמו. בשנייה שאנחנו מגיעים הביתה המבט בעיניים שוב משתנה. הוא החליט שהוא לא ישן בבית. ממש לא מפריע לי, אבל ברור לי שזה מתוך ניסיון לפגוע בילדה. הוא לוקח תיק ויוצא בלי להגיד לה אפילו שלום. היא כבר לא מתרגשת כשהוא יוצא. לפני השינה היא שואלת למה הוא לא ישן פה. אני מסבירה בקצרה שבתקופה הקרובה אבא לא ישן כל יום בבית, הוא יבקר קצת את סבתא. שהיא תראה אותו המון בכל מקרה, וששנינו אוהבים אותה מאוד.
היא שואלת אם המשטרה לא הייתה השוטר המצרי. 

אני חוזרת על שגרת הערב שלה, משכיבה אותה ואת הקטן לישון, מרגישה טוב. התחלתי. זהו. יהיה קשה, אבל אני משוחררת. כואב לי שלא אוכל לחסוך ממנה את השריטות, אבל כבר סומכת על עצמי שאעשה את הכי טוב שאפשר. בנסיבות המקוללות האלו.

זה המקום להודות למשפחה, לחברות, למרכז לטיפול באלימות, ולכל מי שליווה אותי בסיוט של השבועיים האחרונים. אתם מדהימים. ותודה.

מבטיחה להמשיך לעדכן..

תגובה 1:

  1. אני שמחה לשמוע שהתחלת ליווי צמוד ושיש לך תמיכה בתהליך הגירושין.

    השבמחק